בראש מורם

באחרונה נשמע קולן של נשים מקבוצות מיעוט שמתלבטות כיצד להטמיע בקרבן את הרעיונות הפמיניסטיים, והד לכך עולה גם בעולם האמנות. אחת ההשלכות של מהלך זה היא התובנה כי לפמיניזם צורות וביטויים שונים, בהתאם לתרבויות השונות שבהן הוא מתפתח, ולכן, אין לצפות שיפעל באותה צורה בכל מקום.

עבודותיה של פטמה אבו רומי, שהוצגו באחרונה בירושלים  ("בין כאב ליופי", יד ל. א. מאיר, המוזיאון לאמנות האסלם, אוצר: פריד אבו שקרה) ושיוצגו בדצמבר בגלריה באום אל-פאחם, מבטאות במובהק את השיח האמנותי-פמיניסטי, הביקורתי והחתרני המתקיים במרחב הערבי המקומי.

הפורטרטים העצמיים של אבו רומי נוצרו בסגנון פיגורטיבי שאינו נכנע למבע ריאליסטי הלקוח מתוך החיים. השימוש באור ובמרחב משמש את האמנית לא רק כדי לתאר מציאות ממשית, אלא בעיקר כדי להעצים את הניכור, הזרות ולפעמים אף את האימה. אלה מתגלמות היטב גם בדמויות הקפואות שמציגה אבו רומי.

שילובים של יופי עם אלימות וכאב. עבודה של פאטמה אבו רומי

אל מול ערכי היסוד הללו מתריסה האמנית וכאילו שואלת היכן ערכים אלה מקבלים ביטוי כשהדברים נוגעים לחופש הדת והתרבות של אלה שתרבותם מסומנת כ"אחרת" וכלא מערבית.איפה חופש הדת של האחר? אמפנה סאטו  

גם השימוש הפרדוקסלי בשיער נשי ליצירת חפצים גבריים, פרקטיקה שגם היא חוזרת על עצמה אצל אבו רומי, היא נושא שכבר הופיע לא פעם באמנות הפמיניסטית הנוצרת מתוך המרחב של העולם המוסלמי והערבי בכלל והפלסטיני בפרט. למשל, השילוב הזה עלה בעבודה חשובה של  מונה חאטום (Mona Hatoum, פלסטינית ילידת לבנון הפועלת באנגליה, נ. 1951), שיצרה "כּאפייה" שעיטוריה עשויים משיער נשי. אבו רומי המשיכה את הקו הזה כאשר יצרה את ה"עקאל" (פתיל חוטים עבה שגברים כורכים סביב הכּאפייה) שעשוי משיער נשי או את כתר הקוצים שעשוי מהשיער של אמא שלה. " שקית הניילון, שמזכירה ביצירותיה גם מטפחת לכיסוי ראש, אמנם מאפשרת למתבונן מבחוץ להביט פנימה, אך אינה מאפשרת לדמות המכוסה לראות מתוכה. עובדה זו נוסכת בעבודה משמעות מטאפורית: בניגוד להצהרת הכוונות ההלכתית שכביכול ולפיהן כיסוי הראש מגן על האישה מפני המבט הגברי החודר, הרי שלמעשה היא חוסמת את המבט של האישה כסובייקט. "

כיסוי הראש משמש, כאמור, סמל לדיכוי באמנות הפמיניסטית שנוצרת בתוך מרחבים דתיים ומסורתיים –  ערביים, מוסלמיים ויהודיים כאחד. האמנית חנה גולדברג מבקרת את הסמל באופן בלתי מתפשר, וברבות מעבודותיה, היא מנסה לחשוף את מה שמטואטא בחברה היהודית הדתית אל מתחת לשולחן ונשאר לא מפורש ולא מוגדר. לדברי האמנית, סאבטקסט זה לעתים חזק יותר מהטקסטים הקנוניים, ובגלל שקיפותו, קשה יותר להתמודד איתו בצורה ביקורתית גלויה.

בעקבות איקונוגרפיה מוכרת של דמות ששקית ניילון מכסה את פניה  וחונקת אותה, גולדברג ציירה בצבעוניות עזה פורטרטים עצמיים ובהם שקית ניילון שקופה מכסה את כל ראשה. שקית הניילון, שמזכירה ביצירותיה גם מטפחת לכיסוי ראש, אמנם מאפשרת למתבונן מבחוץ להביט פנימה, אך אינה מאפשרת לדמות המכוסה לראות מתוכה. עובדה זו נוסכת בעבודה משמעות מטאפורית: בניגוד להצהרת הכוונות ההלכתית שכביכול ולפיהן כיסוי הראש מגן על האישה מפני המבט הגברי החודר, הרי שלמעשה היא חוסמת את המבט של האישה כסובייקט. 

   חסימת המבט. חנה גולדברג

בהקשר הערבי והמוסלמי, הטיפול בכיסוי הראש והגוף נפוץ מאוד ומופיע  אצל אינספור אמניות. לשם הדגמה, בעבודה  "חלום בלתי אפשרי" המחישה לילה שאווה (Laila Shawa, פלסטינית, חיה ופועלת באנגליה, נ. 1940) את הדיכוי שטומן בחובו החיוב להתכסות ברעלה. היא ציירה נשים עוטות רעלה המחזיקות בידיהם קונוסים של גלידה.

נזאקט אקיץ' (Nezaket Ekici, ילידת טורקיה, חיה ופועלת בגרמניה, נ. 1970) הציגה ב"ביאנלה הים תיכונית" בחיפה (2010, אוצרים: בלו-סימיון פיינרו ואביטל בר-שי) עבודת וידאו צבעונית להפליא. האמנית מופיעה בה, מכוסה  שוב ושוב בסוגים שונים של מטפחות.  את המטפחות היא שמה זו על גבי זו -   אקט שמנגיד בין תחושת העליצות הצבעונית להבעות הפנים הכועסות של היוצרת, שמזכירות את העובדה שמדובר באובייקט חונק ומגביל. בסוף העבודה נמוגה הצבעוניות – האמנית  נראית מכוסה כולה במטפחת שחורה משחור. עבודתה של אקיץ' מזכירה את "שיער באישה ערגה" של היוצרת היהודייה-דתייה פנינה גפן (נ. 1981) – עבודת וידאו שהוצגה בתערוכה "גלו-יה" (גלריה הלל 17, ירושלים, אוצר: אבנר בר חמא). בשונה מיצירתה של אקיץ', העבודה של גפן נוצרה מתוך מודעות להיעדר הביקורת הישירה שבה. במקום ביקורת, עולה מן העבודה תחושת מורכבות ומתח תמידי שלא מגיע לכלל התרה.

 
עבודתה של גפן, המשלבת תיעוד ופעולה, נעה על ציר מעורפל של זמן ומקום. היא  מתקדמת על ציר זמן הפוך מהציר של עבודתה של אקיץ'. נראית שם בחורה שמסירה מראשה כיסויי ראש. לאחר כל הסרה מתגלה כיסוי נוסף במעגל שאינו  מסתיים. האם ההסרה היא שאיפה לגיטימית סמויה שלעולם לא תתממש, או שהיא רצון סורר שחייב להיות מושרש בעולם של קבלת "עול מצוות"? "הפעולה הסתומה והאינסופית שמוצגת בעבודה באה לבטא פוזיציה של תקיעוּת", מעידה גפן, "מצב מקובע של אין מוצא".

בחזרה לאבו רומי. אבו רומי לא מסתפקת רק בהנכחתו של הדימוי השגור של הרעלה. אמנם חילופי התפקידים שיוצרת האמנית כאשר היא מציירת גבר (אביה) ומלבישה אותו ברעלה מעוטרת בחרוזים, או כאשר היא מציירת את אביה עם הינומת כלה לראשו  ובאופן אחר, כאשר היא מציירת אישה עם נץ על זרועה – דימוי המסמל ספורט גברי – היא אינה מייצרת מבע אמביוולנטי שבו חילופי המגדר משילים מעל הגבר את גבריותו או נותנים לאישה מבע של אוטוריטה אמיתית. הדיכוטומיה שבין הגברי לנשי אמנם לא נפרצת כאן, אך עם זאת (ואולי דווקא משום כך), הדימוי הזה מפליא להצביע באופן ישיר על ה"אשם" - בדמות תרבות משפחתית שמבוססת על שליטה פטריארכלית.

 גבר עוטה הינומת כלה. פאטמה אבו רומי

ההימנעות של האמנית מכניעה לדיכוטומיות שגורות עולה באופן מובהק בדימוי שהיא מייצרת לאביה: אמפתי וביקורתי במקביל.  אותה יכולת מופלאה להתחמק מפחי הקלישאות, להתריס נגד השעבוד ולאתגר את העמדה האקזוטית והאירוטית היא שמפרה את יצירתה והופכת אותה לקול משמעותי במרחב בין-תרבותי מורכב יותר מאי פעם.