מומחים בשנאת חינם

אומרים שברגעי מצוקה אנשים חושפים את פרצופם האמיתי. השבוע שעבר, רווי האזעקות והטילים, חשף לא מעט פרצופים שהצטיינו ברשעות, ברוע לב, בשמחה לאיד ובאדישות בוטה לחיי אדם. למרבה הצער, הפרצופים האלה לא השתייכו לאנשי החמאס; גם לא לאירנים, או לסורים, או ללבנונים, או לכל עם אחר שאנו מחשיבים כאויב. הם היו ישראלים, והידיעה שישראלים אחרים נפגעו ממש עשתה להם את היום.למי לא אכפת מתושבי הדרום? אזעקה בתל אביב (פלאש90)

בשבוע שעבר גילינו למרבה הזוועה שזרועו הארוכה של החמאס מגיעה גם לתל אביב, עם טילי הפאג'ר. כמו פטריות אחרי הגשם, החלו להופיע בכלי התקשורת וברשתות החברתיות תגובות של ישראלים ששמחו לאידם של התל אביבים, בלי שמץ של בושה או חרטה. כותבי טורים, טוקבקיסטים ומשתמשי פייסבוק שמחו ועלצו עד כדי כך, שלרגע חשבתי שזכינו באירוויזיון ושכחו לעדכן אותי. קראתי עוד ועוד הצהרות שמחה על כך שה"תל אביבים המנותקים", שאדישים לגורלם של תושבי הדרום ויושבים בנחת בבועת האספרסו שלהם, מקבלים סוף סוף את מה שמגיע להם. אם עד המבצע הזה חשבתי שריקודי שמחה על הפגזת יישובים ישראליים הם מנהג ששמור לעזתים, הרי שהשבוע הזה לימד אותי אחרת.

אם נבחן לרגע את הטיעון של השמחים לאיד כפשוטו - זה מגיע לתל אביבים כי לא אכפת להם מתושבי הדרום ואצלם תמיד שקט ונעים - נגלה שיש בו שני פגמים מהותיים. הראשון קשור לחוסר האכפתיות לכאורה: נכון שתושבי הפריפריה מופלים לרעה ונכון שממשלות ישראל לדורותיהן חייבות להם דין וחשבון על הזנחה מתמשכת, אבל ההזנחה הזאת אינה נובעת מרצונם של תושבי המרכז. ההפך הוא הנכון. זו בדיוק הסיבה לכך שהתל אביבים, המנותקים, שחיים בתוך בועת האספרסו והסושי, יצאו לרחובות בקיץ שעבר והנוכחי כדי להפגין נגד מדיניות כלכלית שמגדילה את הפערים ופוגעת בשכבות החלשות. הם לא הפגינו למען הגדלת התקציב לעוגות בוטיק בבתי הקפה בדיזנגוף; הם הפגינו למען חלוקה שוויונית יותר של המשאבים, השקעה גדולה יותר בשכבות החלשות והפניית יותר תקציבים לפריפריה. הפגם השני נוגע לטענה שתל אביב היא גן עדן שקט ורגוע. תל אביב ידעה פיגועי תופת ושפיכות דמים, ובמלחמת המפרץ היה אזור המרכז נתון לפחד מטילים ומנשק ביולוגי-כימי בזמן שהדרום נחשב לגן עדן פסטורלי.

ביום הלחימה האחרון של מבצע "עמוד ענן" התפוצץ מטען חבלה באוטובוס בלב תל אביב והוכיח שהעיר הגדולה הזאת היתה ועודנה היעד החביב על מחבלים לפיגועי ראווה. חשבתי שאולי לנוכח הפיגוע אראה קצת יותר גילויים של סולידריות עם תושבי תל אביב. קדחת. אף לא כזרת. " במקום להפנות אצבע מאשימה כלפי ארגוני הטרור או כלפי המדיניות הכושלת של הממשלה, שאינה מצליחה להגן על תושביה לטווח ארוך, יש בינינו לא מעטים שמעדיפים לכעוס ולהאשים את מי שלטעמם לא נדפק מספיק. זהו הישראלי המכוער במלוא הדרו, ואם יורשה לי, לא רק מכוער, אלא גם טיפש "

השמחה לאידם של תושבי המרכז המופגזים חושפת מאפיין נפוץ ומצער באופי הישראלי: הרצון לא להיות פראייר, או בניסוח אחר, הרצון שידפקו מישהו אחר בדיוק כפי שדופקים אותך. במקום להפנות אצבע מאשימה כלפי ארגוני הטרור או כלפי המדיניות הכושלת של הממשלה, שאינה מצליחה להגן על תושביה לטווח הארוך, יש בינינו לא מעטים שמעדיפים לכעוס ולהאשים את מי שלטעמם לא נדפק מספיק. זהו הישראלי המכוער במלוא הדרו, ואם יורשה לי, לא רק מכוער, אלא גם טיפש. הוא משתוקק כל כך לראות את הזולת "חוטף את מה שמגיע לו", עד שהוא מחליש את הלגיטימציה שלו לדרוש הגנה לעצמו (ובצדק!) ובו זמנית מערער את היכולת של העורף הישראלי להתמודד עם מצבי לחימה.

בין שהחמאס הפסיד ובין שהוא ניצח בנקודות בסיבוב הנוכחי, אנחנו המפסידים האמיתיים, כי את הסולידריות ואת היכולת לעמוד מאוחדים מול צר ואויב כבר איבדנו מזמן. מצד שני, בשנאת חינם אנחנו מומחים.