ספר יחזקאל

 אני סבור שאיש אינו יודע במדויק מהיכן מגיעים הסיפורים ומהו מקורם, אף לא הסופרים אשר כתבו אותם, שכן הסיפור, במהותו, הוא מעשה פלא שקשה לשער את גודל קומתו ונפתוליו, את מקומו האמיתי. הסיפור הינו למעשה סוג של מסתורין. כשאני חושב על כך, לבי יוצא אל האמנים, אל הסופרים השונים, אשר מכורח נפשם, מכורח קול פנימי שדופק בלבם ואינו נותן להם מנוח, נאלצים להירתם מדי יום לשולחן הכתיבה, בניסיון לפרוש את הגותם במילים כתובות, או לעצבם בצלם, במחשבה שהדבר יועיל להם או יביא לידי תיקון מסוים ושביעות רצון. כשאני חושב על כך עתה, מהרהר בדברים כלאחר יד, אינני מתמלא אלא תחושת עגמומיות כבדה. מה אומלל הוא הסופר, אשר מדי יום פוסע, יורד לגן הנשמות הנסתר, החבוי, מושך ומשאיל דיוקנאות לקישוט ספריו, לפירות מחשבתו, צולל לתהומות, חוקר, אך את נפשו שלו אין הוא יודע ואינו מתקן.

אלעד זיגלמןהספרות כחבל הצלה. נפשי (צילום: מוטי קיקיון)

עליי לשוב לגיל 13, לכיתה ז', לבית הספר עלומים. בשיעור כימיה התיישבתי ליד תלמיד אחד שלא ביודעין חשף בפני את עולמה העשיר של המילה הכתובה. שמו אלעד זיגלמן, ותוך כדי אותו שיעור, כלומר תוך כדי התנהלותו, נוכחתי כי אותו אלעד – בדומה לי – מעין נוכח-נעדר בכיתה. תמיד הייתי מן החולמים. באותה העת לא היתה לי חיבה יתרה לכימיה או לפיזיקה, אלא שהמורים השונים, משום מה, נהגו בי ביד רכה. ייתכן כי מצבי הרפואי באותה עת היה נהיר להם, אינני יודע. אגב התנהלותו של השיעור, שמתי לב כי שכני לשולחן אינו נושא את ראשו אף לא לרגע, אלא מתבונן דווקא אל עבר רגליו. כשמתוך סקרנותי הצצתי, הבחנתי כי הלה שקוע כה עמוק בקריאת איזה ספר, עד כי נדמה היה לי שנפל לאיזו תרדמת. בתום השיעור ובעת ההפסקה, פניתי לעברו. נדמה היה שרק ציפה להישאל בנידון: ברגע שפצה את פיו, לא חדל עד ראשית השיעור שלאחריו וסיפר לי על הדמויות ועל קשרי העלילה, על אהבותיהן ועל תבוסתן ועוד, וקולו גבוה באוקטבות אחדות על שום התרגשותו. לאחר מכן העבירוֹ לידיי. שם הספר היה "דרקונים של דמדומי הסתיו" מאת מרגרט וייס וטרייסי היקמן. ספר ראשון מתוך טרילוגיה פנטסטית, ואני לא הכרתי דברים אחרים עד אז. אני זוכר במפורש את המילים הפותחות את הספר. "שמעו לחכם עת שירו ייקלח...". כשקראתי את הדברים, נשביתי. לזכותו של אלעד ייאמר כי הוא העניק לי את הספר (בטענה כי כבר קרא אותו כמה פעמים), ואני כיליתיו באיזו תחושת רעב. הגילוי הזה של עולם אחר, מחוץ למציאות, היה לי לחבל הצלה.

לעומתי עמדו כל העת ענקי-הרוח וכבירי-נפש, אשר הדריכוני במסעי, כמו היו הם מלאכים שומרים, כמוסים, שתקניים, נזיריים מאוד, אשר ממעיין חכמתם יונק הייתי בשקיקה, כשם שהייתי יונק משדי אימי בהיותי תינוק. הללו היו לי כאות באפלה, ככוכב מאיר בשמי הלילה האפרוריים, והאירו לי את דרכי, דרבנוני כל אימת שמועד הייתי להיכשל. אלתרמן, ברדיצ'בסקי, שטיינמן, רבי נחמן, פילון, ט. כרמי, פ. שדה, רבי משה בן מימון, ברנר, ביירון, בטהובן, בודלייר, קאמי ואחרים. מכל הללו למדתי רבות, ואף מאזין הייתי ללחישתם הכמוסה לי בעבי הלילה, כששאיפתי היתה, אותו מחוז הצפון בגרעין שמאחורי הגרעין, להיות כמותם. אמנם אני סבור כי החוכמה הכבירה ביותר נצורה ביהדות (וכל שכן בחסידות), אך כל הללו אשר מניתי מעלה, בהם היה, בעבורי, אותו הניצוץ אשר מתקיים אולי אך בנביאים. היהדות, אומרת, (כמדומני אמר זאת המהרש"א, אשר יחוסו המשפחתי מגיע עד לדוד המלך, ופתירתו חלה בראשית המאה השש-עשרה), כי כל אקט של כתיבה הוא ראשית כל מעשה תיקון. תיקון של איזה מצב כלשהו או הלך נפש. תיקון החזיונות ומאורעות כותבן, ולעתים, לעתים אף יותר מכך, הכתיבה משמשת קטליזטור לתיקון מכלול חיים שלם. אני מאמין בכך. אני מאמין שעל-מנת שתינתן היכולת לעשות זאת, שעל-מנת להבין זאת, יש ראשית-כול לנטוש את עולם-החיים ולהצפין מטה לעבר מעמקי עולם הרוח. אני מאמין שיש לרדת לשורשים העמוקים, לפינות הנידחות ביותר, לנשום עמוק ולשקוע באותה ימה רוויית סערות ומשוגות, אף כיעור וקושי לעתים, עד אשר הנפש תשוחרר, תיגאל ותזנק מעצמה כציפור ססגונית של הוויה טהורה בעלת חרות. האוצרות, מטבעם חבויים הם, ואילו כל דבר הסמוי מן העין, יש בו ברכה. מגמתי היתה הסוד, כל העת, וחתירתי אליו היתה ללא לאות . " אני חסיד השפה הארכאית ותמיד הייתי. אני סבור שהמשקל הסגולי של השפה העברית, הצביון שלה, למעשה נעוץ בראשיתה. השפה העברית, או הלשון העברית, היא עניין דתי לגמרי מבחינתי, ואין להקל בה ראש. מהותה חלה בראשיתה ובקרובים לה. התנ"ך מבחינתי הוא המילון הטוב ביותר ללימוד השפה והמושגים הקיומיים. כיום, אגב, התרבות מצטיירת כאנטי-דת, ואילו הדת, כאנטי-תרבות, וחבל "

 הנביא יחזקאל
אני חסיד השפה הארכאית ותמיד הייתי. אני סבור שהמשקל הסגולי של השפה העברית, הצביון שלה, למעשה נעוץ בראשיתה. השפה העברית, או הלשון העברית, היא עניין דתי לגמרי מבחינתי, ואין להקל בה ראש. מהותה חלה בראשיתה ובקרובים לה. התנ"ך מבחינתי הוא המילון הטוב ביותר ללימוד השפה והמושגים הקיומיים. כיום, אגב, התרבות מצטיירת כאנטי-דת, ואילו הדת, כאנטי-תרבות, וחבל. צריך לפנות דווקא לאבות המייסדים של השפה, ולהללו, לשמחתנו, ניתן עד היום להגיע; הם שוכנים בספריות הציבוריות. ביאליק ואצ"ג, ברנר ופיכמן - שמות לא חסר. ברגע שאדם רוכש לעצמו יסודות שורשיים, רק אז, לדעתי, ניתנת לו הרשות לפתח סגנונות משלו. לי אין ספק שהשפה הולכת ומידרדרת, הולכת ונשחקת, ומושגי עבר, או אף המושגים של ימינו, לא יהיו קבילים בעוד כעשור, או אפילו פחות מכך.

בכלל, אני רואה עד כמה הקריאה הלכה ונעלמה מן הדור הצעיר, ועד כמה סף הגירוי של אותו דור הפך חמקמק. אז כן, אני מצר על הדברים, אך אני גם ריאלי, כי נכון לרגע האקטואלי הזה, מתקיימת איזו מטמורפוזה שאת תוצאותיה אנחנו לא יודעים בבירור, אלא רק יכולים לשער. כלומר, אולי יתרחש לנו כפי שמתואר בספר יחזקאל; והארץ תטמא. כוונתי היא כי אולי הישורת הלשונית תגיע למקום שבו היא תמאס בחידושיה ותשוב למקורות. מצד שני, אולי לא. הרובד הלשוני ההולך ונמוג לאיטו לא ימצא ישועה מן האקדמאים או הז'ורנליסטים, אלא דווקא מן העם עצמו. כלומר, עד שלא יגיעו לאיזו רוויה מן העושר הטכנולוגי המוצע, לא ישובו לאחור, כי מה שמתרחש באמת הוא שככל שלכאורה אנו מתקדמים ומרחיקים עוף במובן הטכנולוגי, כך, במובנים רבים, אנו מתרחקים מעצמנו. וכן, לי אישית מהותי להעלות את הדברים על נס. אני גם רוצה להאמין שאני עושה זאת.

אני קידשתי את כל שאמור במילה חיים בניסיון להכיל את כל זאת בלבי, ללא גבולות של טוב או רע, כי בחיים אין טוב או רע כי אם חיים כשלעצמם, והמושגים האנושיים הללו אינם נכללים בהם כלל. קידשתי את ההרים הרמים ואת הגבעות, את מישורי העשב הרחבים ואת מחטי האורן, את הים הפראי, הסוער, הגועש, השליו, את הציפורים ואת האבנים אשר בקרקע. את החול הרך ואת החיות הזעירות שהאלוהים ברא כי גם בהם יש משום טבעת החיים והם חלק מהם ומן האלוהות, גם בהם בעיניי יש משום הדתי והקדוש על הארץ. את יתר לימודיי ותבונותיי השכלתי מעתה גם דרך נדודיי והעתקת מגוריי ממקום למקום - בקיבוץ, בשיטוטיי הליליים ברחובותיה השוממים של תל אביב, בבית החולים, ברחבי העולם, ופעמים אין לי ולו פרוטה אחת בכיסי ואני לן בחוצות כאחד הדלפונים פושטי היד.שנינות ורוח חדשה. אתגר קרת (פלאש90)

אתגר קרת

ויש אלו עם הלשון הייחודית שאני אמנם איני נוהג להתבטא בה, אך היא בהחלט מעוררת בי צחוק. מצחיק אותי לקרוא את דברי אתגר קרת או אפרים קישון או אפילו אורלי קסטל בלום. אפרים קישון היה אמן של צחוק בעיניי. היה לו טור בעבר, "חד-גדיא", שהיה מפיל אותי לקרשים. אולי המילה צחוק היא גדולה פה, אבל אני אוהב שנינות ורוח חדשה. כל אלו שמניתי למעלה הביאו כזו לעולם הספרות העברית. מנגד, לעתים מתרחש לי לקרוא דברים שבאים בדפוס, אף בעיתונות הכתובה, והטעויות ושיבושי המושגים שם מצערים אותי. לעתים אני רואה שמדברים על עכבר כלשהו כמו היה פיל. העצוב מכול הוא שקהל הקוראים, לעתים, דומה לתינוק. מה שייתנו לו לאכול – יאכל.