יוצא מהצללים

עשר שנים חלפו מאז מת ג'אגר, צעיר, יפה ותאב חיים, בזרועותיו של אהובו. הסוד שלו - שלהם - נקבר עמו. עשר שנים אחרי חוזר איתן פוקס אל הגיבור החי, יוסי, ופותח את פצעיו, שמעולם לא הגלידו.

בשנים שחלפו מאז התקרית בלבנון שחתמה את "יוסי וג'אגר" נהפך יוסי (אוהד קנולר), הקצין הביישן, לד"ר גוטמן, רופא לב - סמליות שבוודאי מכוונת לרצונו, ואולי לחוסר יכולתו, לרפא את לבו שלו. בשנים שחלפו ישראל השתנתה, צה"ל יצא מלבנון ושב אליה, אסי כהן נהפך לכוכב גדול ויהודה לוי הנמיך פרופיל באופן יחסי, אבל יוסי לא התקדם. הוא מנהל חיים אומללים בגפו, מתמכר לגיי-פורנו ושומר את הסודות עמוק בארון.

האהבה הראשונה. פצעים שלא הגלידו. מתוך הסרט: יוסי וג'אגר

רק טלטול רציני יוציא אותו ממנו, וזה קורה כשמפגש מכאיב עם אמו של ג'אגר (אורלי זילברשץ-בנאי) ואירוע טראומטי על שולחן הניתוחים שולחים אותו לחופשה כמעט כפויה. שם, בדרך לאילת, הוא פוגש ביהודה לוי החדש - עוז זהבי, הוא תום, קצין צנחנים יפה תואר ומוחצן שמתנדב לרפא את הלב הדואב של הקרדיולוג.

הדרך לגאולה נראית ארוכה, אבל היא אינה כזו. למעשה, היא נמשכת 83 דקות בלבד, עניין שבמידה מסוימת עומד בעוכריו של הסרט - מה גם שהרפתקת האהבים של יוסי מתחילה רק לאחר מחצית הסרט. הגם שמדובר בגיבור מוכר, שאין צורך לבנות ולהכיר לקהל מאלף, תהליך קילוף השכבות האטי שעובר על יוסי המסוגר והמיוסר מחייב אורך יריעה רחב יותר, ונדמה של"הסיפור של יוסי" אצה הדרך, למן רגע ההגעה לאילת, לחתוך לסיגריה שאחרי.

חבל, כי כמו דמותו של הגיבור, גם סיפור האהבה הנבנה בין יוסי לתום (בחסות התסריט המשעשע והמדויק של איתי סגל) הוא עדין ודורש התפתחות בקצב שלו. הסיפור הזה מציג במידה רבה אנטי-תזה לתפישה המקובלת על יחסי הומואים כהשתוללות מינית מתירנית ונטולת עכבות - תפישה שמקבלת ביטוי גם בסרט, בסצנה מוקדמת שבה נפגש יוסי עם צייד גברים אסרטיבי שמתחיל אתו באינטרנט. בניגוד למה שמקובל לחשוב (בצדק או לא), יוסי ותום רוקמים מערכת יחסים אטית ומחושבת, המרפררת ל"מוות בוונציה" של תומאס מאן (הספר אף מוזכר בסרט). לאט לאט נדחקים החוצה חבריו הקצינים של תום מהפריים, והוא נותר לבדו עם יוסי. אז הוא מבקש לראות אותו באור - להוציא אותו מהצללים, לגרום לו לקבל את עצמו כפי שהוא ולהציע לו גאולה. גאולה שאינה רק מינית, אלא גם רומנטית - רומנטית אפילו במובנה הפנטזיונרי, גאולה של בריחה לחיים חדשים, שנראים כאילו אינם החיים האמיתיים. שלא במפתיע הפנטזיה הרומנטית הזו מסתיימת בטון פסטורלי, אופטימי ושונה בתכלית מזה שבו הסתיימו כמה מיצירותיו הקודמות של פוקס, לרבות "יוסי וג'אגר".


"לא דיברנו עוד על אהבה" - קרן אן - מתוך הסרט


בלי יהודה לוי לצדו, אוהד קנולר נושא את הסרט על כתפיו ועושה זאת היטב - בתפקיד שמזכיר במידה מסוימת את זה שעשה השנה ב"אנחנו לא לבד" הצנוע. הוא מגלם יוסי אומלל, לאה וטרוט עיניים, נטול שמחת חיים, כזה שמנהל חיים שקריים ואפילו לא נהנה מזה. הוא אלמן צה"ל שאיש אינו מכיר באלמנותו. ניסיונותיו לשמור על פסאדה של חיים תקינים כושלים כמו ניסיונותיו לשמור על הגזרה (הוא מסרב לשוקולדים שמציע לו מנהל המחלקה). כשלבסוף הוא לומד לקבל את עצמו, ערום ועריה מול תום הנערי, הוא עדיין גבר בן 34 שהזניח את חייו - אבל הוא בדרך להשלמה. זהבי מרשים בקלות שבה הוא מזנק מדמות החתיך המסוקס של "עספור" והצבר האולטימטיבי של "התגנבות יחידים" לקצין השובב של "הסיפור של יוסי", ומצליח להיות הומו שובה לב מבלי להזדקק כלל למניירות.

תמימות נטולת מניירות. מתוך הסרט

 

לא פחות מההתבוננות על השינוי שעבר על יוסי, מציע הסרט התבוננות על השינוי - ובראי הסרט, ההתקדמות - שעבר על הקהילה ההומו-לסבית בשנים שעברו. בזמן שיוסי הסתגר בדלת אמותיו, ההומואים יצאו מכל הארונות. אם ג'אגר חלם להוציא את נטייתו המינית ואת אהבתו לאור אך נאלץ להמתין, הנה הגיע מחליפו ובן דמותו וחי באושר ובעושר מחוץ לארון. לא זאת ועוד: בקצין קרבי עסקינן, שחי עמוק בתוך ההוויה הצה"לית הגברית, המיליטריסטית, הגסה וחסרת הסובלנות. ובכל זאת, הוא הומו שאינו מסתיר זאת מחבריו, והם מקבלים זאת בטבעיות גמורה. רק מכשול אחד נותר בדרכו של ההומוסקסואל הצעיר, כפי שהוא משתקף בסרטים האלה: המשפחה. חכו עשר שנים, ותקבלו את זה ב"הסיפור של תום".