התמונות שבאלבום

נכנס לוואקום. קוטנר. צילום: פלאש 90 לכאורה, אלה ימים נהדרים למוסיקה הישראלית. לא רק שהיא השתלטה על רחבות הריקודים, אלא שאפילו הטלוויזיה מקצה לה את הבמות המרכזיות. אם בעבר היתה המוסיקה הישראלית נחלת הרדיו (ומערכת הסטריאו), הרי שכיום גם האחות הגדולה והמרובעת נותנת לה כבוד. ובכל אשם סיימון קאוול.

אבל האם המקום שניתן למוסיקה הישראלית הוא באמת מקום של כבוד? האם טחינת הפלייליסט הישראלי בקאברים סבירים על גבי קאברים חיוורים בתוכנית כמו "כוכב נולד" מעניקה כבוד למוסיקה הישראלית, או מנצלת אותה עד זרא? האם האדרת להיטי חתונות עם טקסט רדוד בתוכנית כמו "אייל גולן קורא לך" מעודדת את המוסיקה הישראלית או מבזה אותה?

מי שזקוק לשיעור ב"איך נותנים כבוד למוסיקה הישראלית" מוזמן להיכנס לסדנה של יואב קוטנר. קוטנר, "האיש הקטן מהרדיו", כבר מזמן לא מגביל את עצמו למיקרופון. כך, למשל, הוא לוקח חלק מרכזי בארגון מופעים כמו מופע ההצדעה/ההתרפקות השנתי למאיר אריאל, אחראי על סדרת המופת הטלוויזיונית "סוף עונת התפוזים", ובמקביל ממשיך במלאכת הקודש הרדיופונית שלו.

כעת, 14 שנה לאחר "סוף עונת התפוזים", חוזר קוטנר להצדיע לטוב שבמוסיקה הישראלית, ושוב מציג יצירת מופת (צנועה יותר בממדיה): "האלבומים". לעומת הפרויקט ההיסטוריוגרפי שלקח על עצמו ב"סוף עונת התפוזים", שבו ביקש למפות את תהליך התהוותו וגדילתו של הרוק בישראל, ב"האלבומים" מצמצם קוטנר את העדשה לעלית שבעלית: חמישה אלבומים שהם, אליבא ד'קוטנר, אלבומים מכוננים ברוק הישראלי. לאו דווקא הטובים ביותר, אבל מהמשפיעים ביותר - על האמן, על הקהל ועל התרבות.

"האלבומים" נפתחת עם אלבומו הראשון של אביתר בנאי. זו בחירה מעניינת: בניגוד לאלבומי הרוק המובהקים שבאים בהמשך - "פלונטר" של רמי פורטיס, "סימנים של חולשה" של ברי סחרוף, "זמן סוכר" של "איפה הילד" ואלבום הבכורה של "זקני צפת" - זה אלבום רך, שקט ועדין. אלבום פסנתר, בלי השתי-גיטרות-בס-תופים הקבועים של הרוקנרול. מקסימום כמה נגיעות פופיות באדיבות אסף אמדורסקי, לא יותר.

 

ראי של תקופה אחרת. אביתר בנאי הראשון

אבל השקט הזה מאפשר לגלות כבר בפרק הראשון עד כמה "האלבומים" היא סדרה אינטליגנטית, רצינית ומעמיקה. היא יודעת לקחת את האלבומים שבחרה ולספר דרכם סיפורים. למשל את סיפורו של אביתר בנאי, אמן צעיר ומיוסר, נצר לשושלת אמנים מפוארת שמגיע משומקום (האם אפשר להגיד על "בנאי" כלשהו שהוא מגיע משומקום?), עם יציאה מוסיקלית שלא נשמעת כמו שום דבר שמישהו הכיר קודם לכן. בנאי הנחבא אל הכלים הוא אחד הפרויקטים הקשים שנקרו בדרכם של קוטנר והבמאי אבידע לבני, אבל גם אותו הם מצליחים לפצח לאט לאט. בפניו של אביתר בנאי החדש, הבוגר ושומר המצוות, זה ששר פעם "הופס, אני גומר" והיום נבוך מעצם המחשבה על כך, נהפך האלבום "אביתר בנאי" גם לראי של תקופה אחרת. אביתר בנאי ההוא - הצעיר, הרגיש, שרק רוצה לצעוק את עצמו ומאחל לאהובתו לשעבר "אמן תישארי לבד לנצח" - איננו עוד.

כל מה שקדם. סחרוף. צילום: פלאש 90

 

"האלבומים" נכנסת לוואקום. תרבות הקאברים המוסיקליים איבדה כל פרופורציות, וכמוה גם המוסיקה המזרחית שהתנתקה משורשיה. ילדים עוד עשויים לחשוב שהמורשת המוסיקלית של התרבות הישראלית מתמצית בשרית חדד ובנינט טייב. דווקא בעידן שבו מעמדו של "האלבום" הקלאסי - זה המוחשי, שאפשר לראות ולמשש ולקרוא את מילות שיריו בחוברת המצורפת -דווקא כשהאלבום נמצא בסכנת הכחדה, וכשהשליטה עברה לידי סינגלים, רינגטונים וטרוטונים, דרושה סדרה כמו "האלבומים", כדי שתחזיר לאלבומים טובים וחשובים את ערכם התרבותי, שכמעט הוזל לדרגה סנטימנטלית בלבד. דווקא בעידן האינטרנט, היוטיוב וההורדות (חוקיות או לא), הפותח בפני כל אדם אוצרות מוסיקליים אדירים בלחיצת עכבר, עולה ערכה של יצירה מכוננת, מעוררת מחשבה ומרחיבת אופקים כמו "האלבומים".

"עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוטה בערפל", אמר יגאל אלון. אמנם לא מדובר הפעם בעבר הרחוק, ובכל זאת, מאזין וצרכן מוסיקה שיודע שלרוני דלומי ולדודו אהרון קדמו ברי סחרוף וחמי רודנר - יש לו סיכוי להינצל, אני חושב.