יצחק אבינו

 "דוסים מצייצים" ספינה שהובילה יין נתקלה בתנין שאיים לבלוע אותה. רב החובל זרק לפיו של התנין חבית יין, אך הוא לא התרצה. אחר כך זרק גוי. התנין אכל אותו, אבל עדיין לא הסכים ללכת. כשרב החובל זרק לפיו יהודי, התנין בלע אותו והסתלק. לימים, כשצדו את התנין ופתחו את בטנו, מצאו בפנים את היהודי מוכר יין לגוי.

הסטריאוטיפ האנטישמי של היהודי שמצליח למצוא בכל אסון הזדמנות לרווח כלכלי נמצא דווקא בבדיחה שפותחת את "ספר הבדיחה והחידוד", אוסף בדיחות ומעשיות יהודיות מזרח אירופיות שליקט העסקן הציוני אלתר דרויאנוב. "עבודת כינוס זו נתחבבה עליי לא רק משום שהבדיחה מבדחת את הדעת", כתב דרויאנוב בהקדמה, אלא גם "כי יפה כוחה של הבדיחה העממית לשמש מפתח לכמה מִסִּתְרֵי-הנפש של העם, שמפתחות אחרים אין להם שליטה עליהם". אם לפרש את דרויאנוב, הבדיחה, כמו החלום, נותנת דרור לתת מודע ולמודחק, מסגרת שבה אפשר להגיד את מה שלא נעים ומותר להגיד את מה שאסור. 

הומור יהודי עצמי היה לא רק במערכונים שבמופע של חבורת אנדרדוס, שהתקיים בשבוע שעבר בירושלים, אלא גם בנסיבות קיומו של המופע. בזמן שהחילונים חגגו את יום האהבה ע"ש ולנטיין הקדוש (למניינם) בהעברת סכומים מופקעים לבעלי מסעדות ומועדונים, כמה מאות רווקות ורווקים (אבל לא רק) דתיים (לאומיים, אבל לא רק) צפו במופע עמוס בדיחות שידוכים וזוגיות מגזריים בחסות עמותת ישפה להיכרויות ונישואים במגזר הדתי-לאומי, שזכתה גם היא לעקיצות מהבמה. 

המופע של אנדרדוס - לא-בלתי-מצחיק לאוזניים החילוניות הבודדות שנכחו בו - היה ספוג בהלקאה עצמית ובביקורת צורבת אך אוהבת. בחורות שנזרקו על ידי רווק מבוקש בביצה ערכו טקס זיכרון תחת הכותרת "יזרוק", ההמתנה בין אכילת בשר וחלב הומשלה לתקופת מאסר של שש שעות בתא כלא, דבריו של הרב בבית הכנסת בשבת נהפכו לשיחת רכילות חודרנית על זה שנפטר ועל אלה שהתחתנו ועל זו שהתעברה ועל ההיא שלא בהיריון אלא סתם שמנה.
חברי אנדרדוס בפעולה

אנדרדוס נולדה בישיבת הסדר שבה למדו שלושה מארבעת חברי ההרכב: יאיר יעקובי, מתן צור ונדב נוה. הם התחילו בהצגות לפורים בבית הספר, ולאחר שגרפו תשואות מהתלמידים החליטו לקחת ברצינות את העניין, ולהקים קבוצה שתיצור מערכונים והופעות. יעקבי גייס את אשר בן אבו, ובינואר אשתקד עלה המערכון הראשון שלהם לאתר הסרטונים יוטיוב. 

האנדרדוסים אספו את הקהל דרך פייסבוק, ובאחרונה, כשנה אחרי פרסום הסרטון הראשון, החלו להופיע על במות. המופע יכול היה להתקיים גם בלי גיוס הקהילה המקדים ברשת, "אבל הוא היה סובל מחבלי לידה קשים - לציבור הדתי היה לוקח זמן לקבל אותו, והיה לוקח זמן לצבור חשיפה ולקבל ביקושים למופע", אומר מתן צור, "כרגע הקהילה שיצרנו אוהבת ומכירה את ההומור שלנו, וממילא רוצה להגיע למופע, ומתברר שהם גם נהנים ממנו מאוד. זאת זכות גדולה בעינינו, ואנחנו מעריכים את הקהל שלנו ואוהבים אותו". 

 
הציבור הדתי נזקק להומור משלו, מסביר צור: "ההומור הדתי נותן לאדם הדתי תרבות נקייה מגסויות שצורמות לו, ועוסק בעולמו של האדם המאמין. העולם הדתי מקיף את כל החיים, והוא תובעני מאוד, ותכני ההומור נוגעים בעולם הזה, ונותנים לו גם קריצה חיובית". 

  "זר לא יבין זאת". קבוצת אנדרדוס בפעולה 

הבדידות הציונית-דתית חלפה

"הומור דתי והווי דתי היו קיימים מאז ומתמיד - בארוחות שבת, בבני עקיבא, ביסודי ובישיבות התיכוניות", אומר אביתר גת, מנהל דף הפייסבוק "דוסים מצייצים", שמפרסם ממים, בדיחות רשת ויזואליות, בנושאים שמעסיקים את הציבור הדתי. "הומור יהודי באופן כללי יותר התחיל לפני שנים רבות. ליצני חצר, לדוגמה, או הומור חסידי הם דבר די קדום. השאלה הגדולה היא למה פרט לחלוצים בודדים לא ראינו פריחה כמו שיש עכשיו". 

למה, באמת?
"אני חושב שהתפתחות הרשתות החברתיות גרמה לכך שאנשים מוכשרים מוצאים מקום לבטא את עצמם, וזה נתן דחיפה לדתיים שעוסקים בהומור ללכת על זה בכל הכוח", אומר צור, "אצלנו הטריגר היה ההחלטה שהגיע הזמן שיהיו מערכונים לדוסים, אבל אני מניח שהיא לא היתה מתקבלת אם לא היינו יודעים שיש לנו במות כמו יוטיוב ופייסבוק להשתמש בהן. בפריים טיים הטלוויזיוני אין כרגע מקום לתרבות מגזרית כמו ההומור הדתי. האינטרנט נתן את הדחיפה הזאת לגמרי, הקרדיט כולו שלו". גת אומר: "ברשת לא היה כלי קיבול לצקת אליו את התוכן ואת היצירתיות של ההווי הדתי. רק לאחר שהוקם הדף 'דוסים מצייצים' נוצרו רוב התכנים, רובם המוחלט לא היה שם לפני כן". 
" דוסים כבר פחות ופחות תופסים את עצמם כמיעוט בסכנת הכחדה מיידית, ויש ביטחון עצמי - אני דורך על האדמה של עצמי ואני הולך לשרוד את זה. פתאום משהו משתחרר ומותר לצחוק. אני רואה גם את הקהל שלי וגם מה שעושים הקומיקאים הצעירים, ואני לא יכול להתחמק מהמחשבה שהחוויה של הדוס המתגונן פשוט נעלמה (ג'קי לוי) "

אלא שפייסבוק ויוטיוב לא נפתחו לפני שנה, ופלטפורמות קהילתיות מקוונות היו קיימות גם לפניהן. למה רק עכשיו? "לכלים בהחלט יש חלק מכובד בתופעה, ויש לתת להם את הקרדיט. אבל הם רק גלגלי עזר, לא האופניים", אומר גת, ומונה כמה גורמים נוספים לפריחת הומור וסוגות תרבותיות נוספות בציבור הדתי: הדור החדש של הציונות הדתית, שיש לו ייחודיות משלו וחשיפה לכלים הטכנולוגיים; הריאקציה לפוסט טראומה הציבורית המלכדת של מאבקים אידיאולוגיים ופוליטיים כמו הפיגועים, הפינויים ותוכנית ההתנתקות; והאידיאולוגיה של השתלבות בכל תחומי החיים, שכוללת כניסה סטודנטיאלית לתחומים כמו מדעי החברה, תקשורת, קולנוע, ניו מדיה ועיתונות. את הסעיף האחרון מדגימים השותפים לניהול "דוסים מצייצים" - חנן גרינוולד, פנינה ספרינגר, תמר גלאובר ומור בן חמו - סטודנטים בבית הספר לתקשורת באריאל; וגת, בוגר בית הספר לתקשורת באריאל וסטודנט לתואר שני בתקשורת ומדע המדינה באוניברסיטה העברית. 

"דוסים מצייצים". תום עידן הבדידות 

"תקופת ה'מאה שנים של בדידות' הציונית-דתית חלפה ועברה לה מן העולם, ו'הבדידות' נהפכה לנקודת חוזקה ולמקור לגאווה", אומר גת, "הציבור מזהה את עצמו כציבור לא רק במובנים פוליטיים או אידיאולוגיים, אלא כמכלול שלם וכתרבות שלמה. זה לא שהמאבקים האידיאולוגיים או הפוליטיים לא חשובים - הם חשובים - אבל הציבור לא מתעסק איתם כל הזמן. הוא רוצה גאווה ציבורית וייחודיות, שלא קשורות דווקא לפוליטיקה או לפצעי העבר. כך נוצר ציבור שיש לו הווי ייחודי משלו, וחלק מהתהליך מוביל ליצירת הומור משל עצמו. אין זה מקרה שבאותה תקופה צצים צעירים וצעירות מהמגזר ויוצרים דברים משלהם, לא רק בהיבט ההומוריסטי, אלא גם בהיבטים אמנותיים ופוליטיים. נקודת המוצא היא שיש לנו משהו שלנו, יש בו ייחודיות, תרבות, הווי, ואנחנו יכולים, כציבור - וזו המילה החשובה, ציבור - ליצור עם זה דברים נפלאים ולהתגאות בזה". 

ההומור הדתי ככלי ליצירה ולחגיגה של זהות מובדלת עולה גם אצל צור: "הוא מוכוון לקהל יעד ספציפי, ונותן הרגשת שייכות - בניגוד להומור כללי, שמצחיק וזהו. מעין הרגשה של 'זר לא יבין זאת', שעושה לצופים טוב - יש לנו משהו משלנו".
 

ההומור הדתי ברשת מחבר לא-דתיים לעולמכם החברתי-תרבותי או מרחיק אותם?

צור: "לדעתי, הוא מקרב. הוא חושף לא-דתיים לעולם הדתי המורכב, שנתפס לעתים קרובות על פי סטיגמות, ומראה אותו כמו שהוא, עם חיוך על הדרך. עובדה שלעתים קרובות שואלים אותנו איך זה שאנחנו דתיים ועוסקים בהומור. נראה שזה לא מתחבר - העולם הדתי נתפס כדבר כבד ומיושן. אז היצירה שלנו מראה לאנשים שלא רק שזה מתחבר, אלא שזה אפילו הולך ממש טוב ביחד".

 
מוביל המהפכה, ח"כ אורי אורבך. צילום: פלאש 90

הומור הוא תכונה של אנשים רציניים.

"ההומור הדתי ברשת הוא עוד אחד מהסימנים המבורכים לשינויים שעוברים על הציבור הדתי", אומר הסאטיריקן ח"כ אורי אורבך, "היכולת של צעירים להביט על עצמם בהומור מסמלת את הביטחון העצמי בדתיות שלנו ובישראליות שלנו, ואני מאוד שמח על כך. רק אעיר שלעתים מאחורי פנים קודרות וחמורות סבר מסתתרים בעיקר קיבעון מחשבתי וסגירות. הומור הוא תכונה של אנשים רציניים באמת".

"אנשים דתיים הם קודם כל שומרי מסורת, והמסורת היא לעשות הכל בדיליי של 20 שנה. יפה שגם פה אנחנו נתקלים בזה", אומר איש התקשורת ג'קי לוי, שמלמד תיאטרון ומעלה מופעי בידור, על הכניסה של ההומור הדתי לרשת. "היו הרבה אירועים אחרים שבהם דוסים הניפו בגאון את נס הדיליי: הסנדלים עם הגרביים, השפם, ריקודי ההורה, ריקודי המעגלים, כל מיני ריקודי צ'רלסטון, שלמרות שהגיעו לחתונות של דתיים באיחור של 50 שנה עדיין נחשבים כסוג של פריצת דרך על גבול האנדרגראונד. הפעם באמת מדובר בדיליי קצר יחסית, כי עולם האינטרנט הביא איתו גם טווחי זמן אחרים. אז הדתיים נאלצים קצת לזרום עם זה ולקצר את הדיליי מ-30-20 שנה לעיכובים שבמושגים של הדוסים הם מצמוץ - חמש עד שבע שנים".  

הרשת יוצרת הומור חדש?

"כל מי שמתעסק בסקירה של רוטינות קומיות יודע שאין הרבה חידושים על הדרך. אנשים שבאמת טובים בזה יודעים להצביע בדיוק איפה הגשש החיוור ישבו על תבניות של דז'יגאן ושומאכר, שישבו על תבניות של מישהו אחר. וודי אלן גונב סיקוונסים שלמים מאריסטופנס. פה ושם אתה באמת נתקל בבדיחה שהיא לא רק מעטפת חדשה, אלא היא גם באופן מהותי בדיחה חדשה. אבל זה נדיר כמו לפתוח קרפיון ולמצוא בפנים מרגלית - לרוב כשאתה פותח קרפיון אתה מוצא ג'יפה ומעיים. אני אוהב חלק גדול ממה שראיתי שאנדרדוס עושים. יש חידוש בעצם העובדה שעוברים מהומור שבמרכזו המלל להומור שיש בו גם סיטואציות, וחלק מההומור הוא, לא הייתי אומר סלפסטיק, אבל קצת גרפי.  

יאיר אורבך

"בנוסף, יש עוד דברים, כמו קומיקס דתי. חבר'ה דתיים חושבים לא רק בשדה המילולי. בעולם שבו אני גדלתי, אם שני דוסים מסתודדים ואחד צוחק, מן הסתם נאמרה בדיחה מילולית, שאם תשמע אותה היום לא ברור מה מצחיק בה. פה יש באמת שינוי - אני לא יודע אם במפת ההומור, אבל בטח בעולם המושגים הדוסי הפנימי.  

"אם להיות לרגע רציניים, מה שקורה התחיל בתקופת אורי אורבך, ובמה שאנחנו, אהרן פוירשטיין ונויה ונורית ואני, עשינו בתור חלוצים של הומור שיש בו גם נשיכה וסאטירה וביקורת עצמית של דוסים על דוסים. דוסים כבר פחות ופחות תופסים את עצמם כמיעוט בסכנת הכחדה מיידית, ויש ביטחון עצמי - אני דורך על האדמה של עצמי ואני הולך לשרוד את זה. פתאום משהו משתחרר ומותר לצחוק. כשאני התחלתי, הביקורת הרווחת ביותר היתה: 'מה אתה מכבס את הכביסה בחוץ', כלומר, 'למה אתה יורה לנו ברגל'. התחושה היתה שהומור עצמי של דוסים עלול להיות פשוט מסוכן. זה השתנה מאוד. אני רואה גם את הקהל שלי וגם מה שעושים הקומיקאים הצעירים, ואני לא יכול להתחמק מהמחשבה שהחוויה הזאת של הדוס המתגונן פשוט נעלמה". 

"ההומור הדתי והסאטירה הדתית החלו לפרוח בשנים האחרונות כחלק מייבוש חלקות לא נורמטיביות לחברה הדתית", אומר פרופ' דוד אלכסנדר, נשיא מכללת ויצו חיפה, שעוסק בחקר ההומור והסאטירה בישראל. "בעבר זה נחשב מחוץ לתחום המקצועות והעיסוקים של נערים ונערות דתיים מבית טוב. להיות קצין בכיר בצה"ל זה כבר מזמן בסדר מבחינת הכיפות הסרוגות, וכך גם לגבי תפקידים בכירים בעולם האקדמי. אפילו הקולנוע מתגלה בשנים האחרונות. אבל לגבי ההומור והסאטירה - זה לא נחשב מכובד, זה ביטול זמן. ובכל זאת, צעירינו מתחילים להיפתח לחוויות ולעולם מסביב שהדרנו את עצמנו מהם, או שהיו מודרים מאיתנו.

"למה ברשת? התשובה פשוטה: אין כל כך הרבה פלטפורמות שבהן יכול ההומור הסטנדאפיסטי הדתי לבוא לידי ביטוי. סטנדאפיסטים דתיים יש יותר ויותר בשנים האחרונות - נויה ונורית, יאיר אורבך, ויש עוד כמה. הם היו פורצי הדרך. להם היו במות במסגרות שנועדו לזוגות צעירים דתיים. אבל אם אתה מחפש פלטפורמות לכותבים, אין לך הרבה. העיתונות הדתית ועיתונות הימין שהיתה יכולה ללכת איתם היתה מצנזרת, לא הכל היה עובר. הרשת היא המסד המתאים ביותר: אין שם צנזורה, זה פתוח לכל, זה המקום שאליו מגיעים הקוראים הצעירים. הרשת מאפשרת לך להתרענן בתדירות גבוהה, מה שעיתונות, רדיו ואפילו טלוויזיה לא כל כך מאפשרים. אני חושב שהשאלה המעניינת היא למה הסאטירה וההומור הדתיים לא הגיעו ל'ארץ נהדרת', או ל'מצב האומה', למה עדיין זה מהמרכז שמאלה, ותמיד נחלתה של הבדרנות ושל ההומוריסטנים החילונים. התשובה היא שהעולמות עדיין מופרדים".

דוסים מצייצים החשיפה של חילונים ושל שמאלנים להומור דתי ברשת תהיה הגשר?

"כן, זה יגיע לידי זה. כשאורי אורבך הוזמן לכתוב ב'ידיעות אחרונות', זאת היתה מהפכה אמיתית, משום שבעל טור דתי שנון, סאטיריקן, בוודאי אדם עם הומור, קיבל במה בממלכת הכתר של הבועה התל אביבית. בעקבותיו נפתחה הדרך לאחרים. אני מעריך שבעקבות הרשת, בעקבות 'לאטמה' ו'דוסים מצייצים', ההומור יגיע מהרשת גם לטלוויזיה". 

בואו להיות חברים שלנו בדף הפייסבוק