OldContentID: 17359
OldRefID: 100006
אם משרד החינוך יכריז על שנת הלימודים הבאה כשנת השירה, נוכל להפוך אותה לאירוע חגיגי ושובר שגרה, שיתקן את הדימוי הכבד שהיא זכתה בו, שלא בצדק
אם יש תחום הסובל מפער חריף ומייאש בין יחסי הציבור שלו ובין הצורך הציבורי בו, הרי שזו השירה. האגף הזה של הרוח האנושית, אולי העתיק ביותר ובוודאי זה שפלטת הצבעים שלו - השפה - היא כלי בידי כל אחד מאיתנו ומקום של חקירה וביטוי בעולם, מצוי בריחוק מצער מכיכר העיר, ואינו מצליח להגיע לציבור הרחב. כיצד להביא את השירה קדימה, אל האור הציבורי ואל המודעות? כיצד להפוך אותה למה שהיא יכולה להיות - עדות על חיינו והצבעה אמיצה והכרחית על העיקר והטפל?
"נציב את השירה הישראלית כתחום נפרד הראוי להתייחסות מיוחדת". באומגרטןמאבק המשוררים, התארגנות של משוררים ומשוררות הפועלים למען מטרה זו ומטרות אחרות בתחום השירה, מבקש להציע כעת את השירה כנושא לשנת החינוך הבאה. דניאל באומגרטן, משורר צעיר ומוכשר, ממרכזי הפעילויות של התארגנות המאבק, מסביר: "מדי שנה נבחר נושא מסוים ללוות את הלימודים, ומערכת החינוך משקיעה בו זמן ומשאבים. השנה, לדוגמה, הנושא הוא מורשתם של דוד בן-גוריון ומנחם בגין. מאבק המשוררים מתעתד להגיש לשר החינוך הנכנס קול קורא שעליו יהיו חתומים משוררים ומשוררות, אנשי תרבות ורוח, כדי שיבחר את השירה הישראלית, כלומר כלל השירה שנכתבת כאן. כפועל יוצא, נציב את השירה הישראלית כתחום נפרד הראוי להתייחסות מיוחדת".
באומגרטן מספר כי מאבק המשוררים כבר קיים כמה יוזמות חינוכיות-פואטיות בבתי ספר, ובהן מפגשים עם משוררים, קריאת שירה מול התלמידים ושיחה עמם וסדנאות כתיבה. ימים כאלה, משוכנע כותב שורות אלה, הופכים את השירה לאירוע חגיגי, השובר את שגרת היום ומפעיל את התלמידים - שיקוף נאמן של פעולת השירה ביומיום. היא שונה כל כך מהדימוי השגוי שנוצר לה, שלעתים מזהה אותה אך ורק עם סתימות וכבדות. החוויה המתקנת הזו, במפגש בלתי אמצעי וקרוב עם המשוררים ועם שירתם, יכולה לפרק את הנחות היסוד השגויות.
" נדמה שמשב מרענן מגיע גם מכנסת ישראל: רות קלדרון ועליזה לביא, שנכנסו לכנסת ברשימת יש עתיד, מעוררות תקווה מסוימת, זהירה תמיד, לשינוי אמיתי. אולי החיבור הזה, בין משוררים המבקשים להעמיק את השפעת השירה, נבחרי ציבור המביאים עמם יחס ער ומלא כבוד לשפה ומורים רגישים ומעורבים, יוביל לדור אחר, קשוב יותר " במבט כולל ורחב יותר, יש צורך בשינוי עמוק ביחס לספרות במערכת החינוך, שינוי שכבר התחיל - כמקום של יצירתיות ולא של שינון, של חוויה אישית ולא של מבט מרוחק המגודר בציונים. לפני כמה שבועות נפגשתי עם מורים לספרות מהזרם הממלכתי-דתי, פגישה שהיתה מלאת תקווה. המורים, ללא יוצא מן הכלל, הציגו קיום הצמא לשירה וליצירה, לדיאלוג ולשיחה על השפה והנפש. נדמה שמשב מרענן מגיע גם מכנסת ישראל: רות קלדרון ועליזה לביא, שנכנסו לכנסת ברשימת יש עתיד, מעוררות תקווה מסוימת, זהירה תמיד, לשינוי אמיתי.
אולי החיבור הזה, בין משוררים המבקשים להעמיק את השפעת השירה, נבחרי ציבור המביאים עמם יחס ער ומלא כבוד לשפה ומורים רגישים ומעורבים, יוביל לדור אחר, קשוב יותר. כי השירה, למרות מה שנראה לעתים במרחב הצר והצפוף שלנו, אינה ממלכתם הבלעדית של המשוררים, בשום אופן. היא של הכלל, והכלל בנוי על החינוך.
Model.Data.ShopItem : 0
8