נראה שאהוד בנאי מצליח לשים את האצבע על הנקודה הייחודית ביותר בעולמו של הרב מנחם פרומן זצ"ל, שנפטר לפני כחודש (בכ"ג באדר). "אני לא חושב שיש עוד אדם שגם מועצת יש"ע וגם שלום עכשיו, גם בנט וגם אחמד טיבי, פרסמו הודעות אבל על מותו", הוא אומר לאחר מחשבה ארוכה, "הוא הרגיש שעליו לנסות דרך אחרת. אם זה יצליח או לא – זה כבר בידי הקב"ה. בוודאי שיש הרבה שאלות לשאול סביב דרכו של הרב, אבל מאוד הערכתי את האומץ שלו והיכולת לעשות מבלי לחשוב 'מה יגידו'. לרב פרומן היתה יכולת להיות מנהיג רוחני שמאחד. זה מאוד חסר לנו. חלק גדול מהמנהיגים שלנו גורמים כל הזמן להפרדה".
אהוד בנאי, אחד האמנים המצליחים והמוערכים בישראל, היה תלמידו המובהק של הרב פרומן, וגם הרבה מעבר לכך. בנאי מספר שההיכרות הראשונה שלו עם הרב נערכה דווקא בחו"ל, במסגרת כנס יהדות שנערך בנוטינג היל שבאנגליה לפני כ-14 שנה. במהלך תפילת שחרית הרב ניגש אליו וסידר את התפילין בראשו, מאחר שכנראה מוקמו למטה מכפי הצורך. הגישה, החיוך והטון האוהב שבו את לבו. בהמשך נקשרו נפשותיהם: הם הופיעו ביחד, ערכו שיחות עומק, ובנאי הופתע לראות כיצד הרב שומר על קשר חם ואוהב עם נערי גבעות – לצד שייחים מוסלמים סופים; כיצד הוא הופך לדמות ייחודית בקרב עמו, ובמקביל נפגש עם טרוריסט כמו השייח אחמד יאסין לשיחה בארבע עיניים. לאור כל זאת, לא היה מפתיע לראות את בנאי שר ומנגן על קברו הטרי של הרב, שבחייו הספיק להרים לא מעט גבות, אבל גם לאחד לא פחות לבבות.
קשה להתעלם מהעובדה שהיו גם הרבה סימני שאלה וביקורות סביב דרכו של הרב.
"אהבת חינם – זו היתה דרכו של הרב מנחם. הוא עשה ואמר דברים מאוד שנויים במחלוקת, אבל בסופו של דבר כולם אהבו והעריכו אותו. כתלמיד וידיד נפש שלו אני רוצה להדגיש את הנקודה הזאת. היה לרב מנחם מין לב כזה. יש בני אדם שחצו את הקו הירוק והגיעו להתנחלות רק בגללו, ואז קרה להם משהו, הם הכירו פתאום את האנשים שמאחורי כל זה".
" לפני שהיינו מופיעים ביחד לא תכננו מה נעשה, לא עשינו חזרות, לא דיברנו על זה ממש. פשוט הלכנו לפינה, החזקנו ידיים וביקשנו מהקב"ה שיהיה רק טוב. וכך היה "
איך אתה זוכר את ההופעות עם הרב?
"זה מעניין, אבל לפני שהיינו מופיעים ביחד לא תכננו מה נעשה, לא עשינו חזרות, לא דיברנו על זה ממש. פשוט הלכנו לפינה, החזקנו ידיים וביקשנו מהקב"ה שיהיה רק טוב. וכך היה".
לדברי בנאי, אקורד הסיום בלווייתו של הרב פרומן היה מצמרר במיוחד. "ערכתי עם הרב ערבים משותפים במשך שבע שנים", הוא מספר, "כמעט בכל ערב כזה הוא היה מבקש מהקהל 'לקרב את השמאל והימין', ולמעשה למחוא כפיים כאקט רוחני, מתוך רצון לקרב בין שני הצדדים – ימין שהוא חסד ושמאל שהוא גבורה, פלוס ומינוס, זכרי ונקבי. תמיד הקהל היה מוחא כפיים הרבה זמן (מדגים מחיאות כפיים איטיות יחסית). בהלוויה שלו היית יכול לראות את המגוון העצום של האנשים, מכל גווני הקשת, שהגיעו לחלוק לו כבוד אחרון. וכשהלוויה העוצמתית הזו הסתיימה – זה היה אולי אחד הרגעים המרגשים שחוויתי. כל קהל המלווים החל למחוא כפיים באותו אופן. זה נמשך קרוב לחמש דקות, והיה מיוחד ונדיר".
