אור בעלטה

"עלטה", סרט הביכורים של הבמאי מיכאל מאיר, הוא יצירה ישראלית קטנה ורגישה הכובשת באחרונה את מסכי הקולנוע בארץ ובחו"ל. הסרט מגולל את סיפורו של נימר (ניקולאס יעקוב), סטודנט פלסטיני לפסיכולוגיה המתגורר ברמאללה וחולם על המשך לימודים בחו"ל. לילה אחד נימר נתקל ברועי (מיכאל אלוני), עורך דין ישראלי, והשניים מתאהבים. תוך כדי מערכת היחסים העדינה בין השניים, נימר נאלץ להתמודד עם המציאות הישראלית- פלסטינית האלימה והאכזרית. הסרט, יקיר הפסטיבלים, קצר ביקורות משבחות ואף זכה להיות הסרט הישראלי הנמכר ביותר להפצה בעולם.טקסט תיאור תמונה כאן - שורה 1

"את מיכאל מאיר הכרתי באוקטובר 2010, כשהוא חיפש אחר מפיק שיוכל לעשות הרבה עם מעט", נזכר ליהוא רוטר שהפיק את הסרט, "הוא פנה אליי ושלח לי את התסריט", מספר רוטר על התחלת הפקת הפרויקט העצמאי, "אני בדיוק חזרתי ארצה אחרי שנתיים בלונדון, והייתי רעב לפרויקט גדול. מיד נרתמתי לעבודה, וכבר אחרי יומיים התחלנו לעבוד במרץ כדי להתחיל את עבודת ההכנה לצילומים".

הבמאי מיכאל מאיר עזב את הארץ לפני 17 שנה ולמד בלוס אנג'לס. לאחר סיום לימודיו הוא הקים חברה לבימוי ולהפקת קדימונים לפיצ'רים וסרטי מאחורי הקלעים, ובמהלך השנים שיתף פעולה עם להיטים הוליוודיים רבים. רוטר מעיד שאת הרעיון לסרט באורך מלא מאיר קיבל לאחר ביקור של חבר. "חבר ביקר את מיכאל בלוס אנג'לס וסיפר לו שהוא היה מעורב בהצלה של פליט גיי פלסטיני. מיכאל חשב שזה סיפור מרתק והחל לחקור את הנושא".

הסרט עוסק בסוגיות קשות מאוד: מצוקתם של גברים הומוסקסואלים פלסטינים והצביעות של החברה הישראלית, הנאורה כביכול. כיצד אתם כצוות מצאתם את נקודות החיבור לנושא?

"נעשה הרבה מחקר לסרט על ידי הבמאי והתסריטאית יעל שפריר. מראיונות עם פליטים פלסטינים שמתחבאים בתל אביב, משיחות עם נציגים מאגודת הלהט"ב ומתחקיר על פעילות השב"כ. היה חשוב לי ולמיכאל שהצוות יהיה מעורב, שאת תפקידי המפתח בצוות ימלאו גם ערבים ולא רק יהודים. שהנציגות הערבית לא תהיה רק על הסט. אני חושב שבזכות זה התפתחו חברויות נדירות שכמעט לא מתפתחות באופן טבעי בארץ. אפילו לא בתל אביב, אולי בחיפה. כשמצלמים חמישה-שישה שבועות ברצף, נהיים מאוד מגובשים".

יש משהו כמעט דוקומנטרי בעשייה שלכם, גם מבחינת הנראות של הדמויות הפלסטיניות וגם מבחינת ההשפעה שיש לו על הקהל. בנוף הקולנוע הישראלי, הסרט שלכם נמצא איפשהו בין עלילתי לדוקומנטרי?

"העבודה והתחקיר של הסרט נכונים לסרט דוקומנטרי. מיכאל, שכתב את התסריט, דיבר וראיין הרבה הומואים פלסטינים שמסתתרים בתל אביב, שמע סיפורים מכאלו שחיים עדיין ברמאללה ובאים לפה לבלות ומהומואים שעובדים בזנות ומתקיימים פה בקושי. גם בפן של התחקיר על פעולות השב"כ בשנות ה-90 והאלפיים, ההתגלגלות הזאת יצרה מציאות שבה אם אתה גיי פלסטיני, אז אתה בהכרח נחשב גם למשת"פ, כך שלא רק יעיפו אותך מהבית על רקע כבוד המשפחה, אלא זה גם כנראה יעלה לך בחיים. בגלל פעולות השב"כ בשנים קודמות, מדובר בנתון כמעט".

מהי האמירה הפוליטית שהסרט מציג?

"ניסינו לעשות סרט א-פוליטי. אנחנו יודעים שיש בעיות בשני הצדדים וששום דבר הוא לא שחור או לבן, וזה מה שניסינו להראות. ניסינו לייצר מציאות שהיא יותר מדויקת. בסופו של דבר, זה בטוח לא סרט ימני, אבל גם אי אפשר לומר לגמרי שזה סרט שמאלני. בעיקר היה לנו חשוב להנגיש את הנושא לכמה שיותר אנשים, אבל להישאר נאמנים " ניסינו לעשות סרט א-פוליטי. אנחנו יודעים שיש בעיות בשני הצדדים וששום דבר הוא לא שחור או לבן, וזה מה שניסינו להראות. ניסינו לייצר מציאות שהיא יותר מדויקת. בסופו של דבר, זה בטוח לא סרט ימני, אבל גם אי אפשר לומר לגמרי שזה סרט שמאלני. בעיקר היה לנו חשוב להנגיש את הנושא לכמה שיותר אנשים, אבל להישאר נאמנים{qoute-1-left} למציאות. גם ככה מדובר בנושא בעייתי, כזה שגורם לאנטגוניזם אצל חלק גדול מהאוכלוסייה; לא רצינו להעמיס עליו גם הצהרה פוליטית חד משמעית " למציאות. גם ככה מדובר בנושא בעייתי, כזה שגורם לאנטגוניזם אצל חלק גדול מהאוכלוסייה; לא רצינו להעמיס עליו גם הצהרה פוליטית חד משמעית".

בניגוד לסרטים כמו "חמש מצלמות שבורות" ו"שומרי הסף", שהיו מועמדים לאוסקר אך נדחו בידי הציבור והמוסדות הישראליים מתחו עליהם ביקורת חריפה, דווקא הסרט שלכם התקבל ללא ביקורת של מוסדות הממשלה. איך הצלחתם לעבור מתחת לרדאר הממשלתי?

"היה לנו חשוב לא לפנות רק לשמאל, אלא באמת להציג את הבעיות של שני הצדדים. אי אפשר לומר על הסרט שלנו שהוא נוקט עמדה פוליטית מסוימת, אלא הוא מתאר את הבעיות של שני הצדדים. אני חושב שהסרטים הדוקומנטריים שציינת הם מגמתיים ותוקפניים מאוד כלפי המוסדות הישראליים, ואילו הסרט שלנו מצליח גם להעביר ביקורת אבל לא לעורר יותר מדי יחס שלילי. וזה לא מובן מאליו, עם היחס של הממשלה הבעייתית שלנו, שלפניה אני לא זוכר שהיתה ביקורת ממוסדת אקטיבית על יצירות קולנועיות".

הסרט הוקרן בפני קהל פלסטיני?

"היו נסיונות להקרין אותו ברמאללה - אלה לא צלחו בינתיים. בהקרנה בפסטיבל חיפה נכחו קהל רב של ערבים ישראלים, ודווקא הם מאושרים מהסרט. למרות שההצגה של הצד הערבי בסרט יכולה להתפרש כקלישאתית, לשמחתי הרבה עד כה לא שמענו ביקורת מהכיוון הזה".

הסרט הזה, דל התקציב, העוסק בנושאים כה רגישים, נהפך לסרט הישראלי הנמכר ביותר בעולם. ציפיתם לזה?

"לא ציפינו לזה. אין לי מושג איך זה קרה. לא היו לנו ציפיות להצלחה או לכישלון. עשינו סרט וקיווינו. היו סיבות להצלחה והיו סיבות לכישלון. אני מניח שיצא סרט טוב, ועל כן הוא מצליח". 

הסרט מוקרן בו זמנית בארץ ובחו"ל. ישנם הבדלים בין תגובות הקהל המקומי לקהל הזר?

"מה שמעניין בהבדלים בין קהל ישראלי לקהל אמריקאי הוא התגובה לסוף הסרט; הישראלים חושבים שהסוף טוב, ולעומת זאת, האמריקאים חושבים שהסוף רע. אני מניח שהתפיסה של המציאות הרבה יותר עגומה או ריאליסטית אצל הישראלים".  

למרות ההצלחה הרבה שלה זוכה הסרט בחו"ל, הצופים בארץ לא נהרו לאולמות הקולנוע. האם לדעתך הסיבה נעוצה בכך שמדובר בסרט לא קל לעיכול לקהל ישראלי?

"ידענו שלא תהיה התאמה בין ההצלחה בחו"ל ובין הקבלה שלו בארץ, כי העיסוק בגיבור פלסטיני מרחיק את הסרט מחלק גדול באוכלוסייה. אני עדיין מופתע לטובה כי עלינו להקרין ב-17 בתי קולנוע בו זמנית עם סרט שעשינו במיליון וחצי שקל, וזה נחשב להישג אדיר. הסרט פופולרי יותר בתל אביב; בפריפריה זה אתגר יותר קשה. נכון שמבחינת מכירות, זו לא היתה הצלחה מסחררת, אבל הוא גם לא כוון להיות כזה. למרות שהסרט מנסה להנגיש את עצמו לקהל רחב, עדיין מדובר בסרט שעוסק בגיבור גיי פלסטיני".