היא עצמה היתה גיבורה

הסופרת דבורה עומר ליוותה את ילדותם ונעוריהם של דורות רבים בארץ, וגם את שלי. כמו רבבות נערות בגילי בשנות ה-60, קראתי אף אני בשקיקה את "דפי תמר" שלה, בזה אחר זה. הודות לקשר המקצועי האמיץ בינה ובין אבי, אוריאל אופק ז"ל, זכיתי להכיר את האישה העדינה והמקסימה הזאת מקרוב. הקשר בינה ובין אבי היה בעצם לא רק מקצועי, אלא כמעט משפחתי: אביה של דבורה, משה מוסנזון ז"ל, הוא ששידך בין הוריי כשעבדו יחד בעיתון "במעלה", והוא היה לי מעין סנדק. בילדותי, כשנסעתי לקיבוץ נען בחופשות הקיץ לבלות בבית מוסנזון, שמעתי גם אני מפיו על הגמד "קרשינדו", גיבור ילדותה של בתו הבכורה, ובזכותה גם גיבורם של ילדים רבים אחרים.

צילום: יח"צ כידוע, דבורה לא זכתה לבלות הרבה עם אביה, שנעדר מהארץ בשליחות הבריגדה, ואת אימה איבדה בגיל 11, כשנהרגה בתאונת אימוני ירי של ההגנה. כדי להסתיר מהבריטים את הסיבה האמיתית לתאונה, הומצא סיפור כיסוי, ולפיו אמה התאבדה. בשורה מזעזעת זו נמסרה גם לדבורה הקטנה, שנותרה בקיבוץ מעוז חיים כילדה בודדה, ללא הורים. כמה נוראה המחשבה לילד שאימו נטשה אותו לנצח, במודע, בדרך האכזרית ביותר, וכמה כוח נדרש מדבורה להמשיך לשאת את הסבל הזה במשך שנים כה רבות, עד שנודע לה הסיפור האמיתי על מות אמה, כשהיתה כבר אם לילדים בעצמה. גם על כך כתבה ספר, כמובן. ואולי כאן טמון סוד הדחף הכביר שלה לכתוב, עוד ועוד, על חייהם של אחרים.

בצניעותה הרבה, דבורה לא חשבה מעולם שתהיה סופרת, אלא לכל היותר נהגת טרקטור. כך אמרה ב-2006, כשקיבלה את פרס ישראל על תרומתה לתרבות הישראלית. אבל מרגע שלמדה לכתוב, בכיתה ב', כבר התחילה לכתוב יומן, ומאז נהייתה לה הכתיבה לדרך חיים. בילדותה, סיפרה בהזדמנות אחרת, היתה משוטטת לבד בקיבוץ וממציאה על עצמה סיפורים דמיוניים. שם אולי נזרע הגרעין ליצירתה הראשונה שראתה אור - "דפי תמר", יומנה של ילדה "רגילה" בקיבוץ. אבא שלי הוא שקיבל ממנה את היומן - כדפים, פשוטו כמשמעו - לפרסום בהמשכים ב"דבר לילדים". בהמשך עודד אותה להפוך את הדפים לספר, ואז לספר שני ושלישי ורביעי, שאת כולם ערך, וכולם נהפכו לרבי מכר. מאז קראה לו "פרסת המזל שלי" ונהגה להעביר לו לעריכה כל ספר שכתבה.
" איתמר בן אב"י, שרה גיבורת ניל"י, זהרה לביטוב, מניה שוחט, הרצל, בן גוריון - כל אלה ועוד נהפכו בזכותה משמות בספר ההיסטוריה לאנשים מרתקים, בשר ודם, ובד בבד קירבו את הקוראים לסיפורה של המדינה "
בשנות ה-80, כשאבי חלה והתקשה לעבוד, הוא "הוריש" לי את הטיפול בספריה של דבורה. מאז הייתי מקבלת ממנה מחברות על מחברות - רובן כתובות בכתב ידה (שהרי המחשב האישי עוד לא נולד באותם ימים) - ועורכת את ספריה להוצאת שרברק, שהיתה אז הוצאת הבית שלה. במהלך העבודה הרבינו לדבר בטלפון, ולעתים נפגשנו, והשיחות היו תמיד נעימות ומעניינות. הקשר נמשך גם כשעברה להוצאת כתר ונפסק מתישהו באמצע שנות ה-90, כשהתחלתי לעבוד בטלוויזיה וההוצאה סיפקה לה עורכים אחרים.

מלבד כישרונה, גם כושר הכתיבה של דבורה היה יוצא מן הכלל. היא הותירה אחריה יותר מ-100 ספרים, שחלקם הומחזו ונהפכו להצגות ילדים מצליחות, ובימים שאחרי מותה, שמעתי ברדיו את מנהלת ספריית בית אריאלה מעידה עד כמה ספריה אהובים על הילדים גם כיום. דבורה הצטיינה ברגישות עצומה לדמויות חריגות, לטוב ולרע - וכי מהם אותם אנשי מופת שאת חייהם תיארה בספריה אם לא חריגים? איתמר בן אב"י, שרה גיבורת ניל"י, זהרה לביטוב, מניה שוחט, הרצל, בן גוריון - כל אלה ועוד נהפכו בזכותה משמות בספר ההיסטוריה לאנשים מרתקים, בשר ודם, ובד בבד קירבו את הקוראים לסיפורה של המדינה. זכור לטוב גם ספרה האהוב "אני אתגבר", שבו הגיבורה היא ילדה חריגה, פגועת שיתוק מוחין. ואני רוצה לומר לדבורה: גם את עצמך התגברת והיית גיבורה, גיבורה אמיתית. ובזכות הגבורה שלך זכינו כולנו.