נקודה למחשבה

יום אחד נתקל אליעז כהן במודעה שנתלתה על עץ בירושלים. הוא היה אז בן 22, בחור ישיבה צעיר שכתב סיפורים קצרים למגירה. המודעה בישרה על כתב עת ספרותי חדש שהולך ומתגבש, "משיב הרוח" שמו. עמדו מאחוריו גברים ונשים, בני גילו פחות או יותר, בוגרי העולם הדתי-האמוני, חניכי ישיבות הסדר ומדרשות. הם ביקשו להשיב את הרוח; לפרסם ברבים את יצירתם החבויה, יוצאת הדופן בעולם שממנו הם באו – להפיץ אותה החוצה, אל העולם הדתי מזה ואל המילייה התרבותי-ספרותי מזה.

כהן נקשר בראשוני החבורה, והשאר היסטוריה: חבורת "משיב הרוח" קמה, וכתבי העת יוצאים בצורה סדירה מאז ועד היום (כ-40 גיליונות בסך הכול). את הפעילות של "משיב הרוח", כך נדמה, ניתן להכתיר כמהפכה: מהפכה שהתחוללה בשדה הספרותי הישראלי הרחב, אך יתרה מכך, בערוגות שהצמיחו את המשוררים הדתיים, שבהן השירה – בצד אמנויות נוספות – היא כבר מיינסטרים.אליעז כהן. היום השירה בקרב הציבור הדתי-לאומי היא כבר מיינסטרים (צילום: פלאש 90)

בימים אלה רואה אור בעברית הספר "משיבי הרוח" (הוצאת ידיעות ספרים) מאת פרופ' דוד יעקבסון, מרצה בתוכנית למדעי היהדות באוניברסיטת בראון בארצות הברית. יעקבסון מנתח את התופעה ועומד על מאפייניה של השירה הדתית החדשה: המרד של היוצרים הצעירים בהוריהם; הערעור על המוסכמות; הקול הלירי הייחודי שהם ביטאו. במובנים רבים, שיתוארו להלן, משיבי הרוח פרצו דרך אחת, וסללו דרך אחרת.

משהו התחיל להתבקע
השנה היא 1994. שמוליק קליין, משורר צעיר בתחילת דרכו, בוגר ישיבת הסדר, פגש בסדנת כתיבה את נחום פצ'ניק. השניים כתבו שירה אז בעיקר למגירה וחיפשו במה לפרסם בה את יצירתם. "היה לנו קשה להסתדר עם הבמות הספרותיות המרכזיות של אותם ימים", משחזר קליין, "רצינו במה של שירה מודרנית, אך כזו שבאה מתוך עולם של תפילה, מדרש ומקורות היהדות. כמעט לא היה דבר כזה אז". השניים צירפו אליהם את יורם ניסינוביץ', והשלושה החלו לאסוף חומרים. כעבור זמן קצר יצא הגיליון הראשון של משיב הרוח.  

איך הממסד הספרותי הגיב ליוזמה?

"קיבלנו תמיכה מאוד חמה בזמנו מהרבה אנשים שרחוקים מעולמנו", אומר קליין ומציין את שמותיהם של נתן יונתן, עמוס עוז, חיים גורי ומשה שמיר. "מי שדיבר שירה בדרך כלל לא דיבר בשפה התנ"כית או הבין את האסוציאציות היהודיות. מצד שני, יש רבים שמשתייכים לעולם הדתי, אבל לא קוראים שירה מודרנית. אנחנו מצאנו את עצמנו בתפר. רצינו למזג". " המשוררת סיון הר שפי: אני זוכרת שבתחילת הדרך היה מין ייחול שזה יביא גאולה לשירה העברית, מבחינת השפה; גאולה מעברית שהיא יותר רזה ודלה. זו כמובן הכללה גסה, משום שהיו גם הרבה דברים אחרים בשירה, אבל היתה תחושה כללית שיש קול שנשמע פחות ופחות "

בעולם הציוני-דתי, כור מחצבתם של המשוררים, התקבלה היוזמה החדשה בתחושות מעורבות. סיפור מיתולוגי מספר על הרב צבי טאו, אז עוד ר"מ בישיבת מרכז הרב ולימים נשיא הישיבה החרד"לית הר המור, שקיבל לעיון את החוברת החדשה. הרב טאו עלעל בה, נתקל בשירים בעלי גוון אירוטי עדין, קרע את החוברת לגזרים ואסר על הפצתה בישיבה.

רבים בציבור הדתי אמנם לא הגיבו כמו טאו, אך גם הם התקשו להשלים עם הגבולות הרחבים של המשוררים. "היו שציפו שהתוצר הסופי יהיה יותר חסום, יותר שמרני, וזה דבר לא פשוט כשאתה עוסק ביצירה", אומר קליין, "אי אפשר ליצור אמנות ולצפות שלא תיתן אפשרות לאנשים לבטא את עצמם".

המשוררת סיון הר שפי התחילה לפרסם שירים בכתב העת כבר מגיל צעיר, ועד מהרה היתה לאחת מן המשוררות המובילות בחבורה. כיום היא עורכת עם בעלה, המשורר אבישר הר שפי, כתב עת ששמו "עתר", שמתמקד בעיקר בפרוזה. "אני זוכרת שהיתה התעניינות רבה ב'משיב הרוח' בתחילת הדרך", אומרת הר שפי, "היה אפילו מין ייחול כזה שזה ישפיע על השירה העברית. היתה תחושה שזה יביא גאולה לשירה העברית, מבחינת השפה; גאולה מעברית שהיא יותר רזה ודלה. זו כמובן הכללה גסה, משום שהיו גם הרבה דברים אחרים בשירה, אבל היתה תחושה כללית שיש קול שנשמע פחות ופחות".

"לא כל כך היתה כתיבה בציבור הדתי בימים ההם", מסביר אליעז כהן, "בטח לא במיינסטרים. תמיד היו סנוניות, כמו הכתיבה של זלדה ויוסף צבי רימון ואדמיאל קוסמן ויונדב קפלון, אבל לא היתה חבורה מגובשת שבאה מתוך העולם הציוני-דתי, מתוך הישיבות. כל התנועה הזאת, שההמשך שלה הוא תנועת הניאו-חסידות של הרב שג"ר והרב פרומן, היתה אז ממש בחיתוליה. הרנסנס התחיל רק אז, חלק בגלל העיכוב הקבוע של תופעות כלליות בציבור הדתי, אבל הרבה בגלל תהליכים שהתחוללו בציבור פנימה: התגובה להסכמי אוסלו וחוסר האמון בסיסמאות האמוניות הרגילות. משהו התחיל להתבקע, וזה פרץ דרך היצירה".

יצירה ממקום של ספק
מחקריו של פרופ' דוד יעקבסון, מחבר הספר "משיבי הרוח", עוסקים בשירה הדתית הישראלית. במהלך עבודתו נתקל יעקבסון בשירי החבורה, והוקסם. את ההתעוררות של "משיב הרוח" באמצע שנות ה-90 הוא מייחס לירידת קרנה של האידיאולוגיה של גוש אמונים – התנועה שהולידה את ההתיישבות ביהודה ושומרון, דור ההורים של משוררי "משיב הרוח" – ופינוי המקום לחוויה האישית, לספק ולערעור.

"גוש אמונים היתה תנועה אידיאולוגית פוליטית", אומר יעקבסון, "השירה לא עניינה אותם. הם השקיעו את עיקר יהבם במטרות הפוליטיות, בהתיישבות, בהנחלת המסרים. הדור השני כבר גדל בתוך זה, ולכן הוא מתייחס לזה אחרת. לא רק שהיה קשה להם לקבל את האידיאולוגיה. משוררי משיב הרוח הגיעו לבגרות בדיוק בתקופת אוסלו, והם גדלו בתוך ההבנה שיש איום על מפעל ההתנחלויות. האידיאולוגיה הקלאסית של גוש אמונים גרסה שגם המכשולים הם חלק מתהליך הגאולה, אבל הדור הצעיר לא קנה את זה. הם התחילו להבין שהאידיאולוגיה לא תמיד תואמת את המציאות, וצריך לחשוב אחרת. הספק הזה הצמיח גם את היצירה".

שירת "משיב הרוח" התאפיינה גם בתחומי העיסוק שלה, שנתפסו כנועזים וכלא מקובלים בציבור הדתי באותם ימים. המשוררים הצעירים לא נרתעו מלעסוק בארוטיקה, בביקורת על עולם הישיבות שממנו הם באו, בשיח אישי ואינטימי עם אלוהים, וביחסם – כבני ההתנחלויות – אל הפלסטינים. " פרופ' דוד יעקובסון: משוררי משיב הרוח גדלו בתוך ההבנה שיש איום על מפעל ההתנחלויות. האידיאולוגיה הקלאסית של גוש אמונים גרסה שגם המכשולים הם חלק מתהליך הגאולה, אבל הדור הצעיר לא קנה את זה. הם התחילו להבין שהאידיאולוגיה לא תמיד תואמת את המציאות "

"הם עסקו בנושאים שלפני כן לא נגעו בהם", אומר יעקבסון, "הגישה שלהם לארוטיקה הייתה מעניינת. הם כתבו מעין 'ארוטיקה צנועה' – כתיבה על אהבה ומין, אך בעדינות, לא בצורה בוטה מדי, מתוך איזון. הם מתחו ביקורת גם על החינוך שהם קיבלו, על המחירים של האידיאולוגיה הנוקשה. גם היחס שלהם לפלסטינים הוא מרתק וחדשני: הם שברו את הסטריאוטיפ של מתנחלים שמתעלמים מהפלסטינים, וכתבו בצורה מאוד רגישה ואמפתית כלפי הפלסטינים. זה סימן קו חדש בכל מה שקשור ליחסים בין מתנחלים לפלסטינים. אם שיר של אחד ממשוררי הקבוצה נפתח בציטוט של המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש, קרה כאן משהו".  

נתן זך יותר חשוב
פרופ' אריאל הירשפלד, מן החוג לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, עוקב זה שנים אחר יצירת "משיב הרוח". הוא רואה את ההצלחה של החבורה בעיקר על רקע תרבותי-פוליטי – המשוררים ואנשי הרוח הצליחו היכן שהמנהיגים האידיאולוגיים כשלו. "הם מקפידים על שמירת קשר עם התודעה הישראלית הכוללת, הם רוצים להופיע ולהיות נוכחים, והם מצליחים", אומר הירשפלד, "מבחינה זו, משוררי משיב הרוח נעשו מקובלים ורצויים הרבה יותר מאשר העולם הרעיוני הכולל שלהם. יש אמון הרבה יותר עמוק במשוררים האלה מאשר במנהיגי יש"ע.

"איש מהתרבות החילונית הישראלית לא התייחס באמון מאיזשהו סוג למה שמתחולל בשטחים, אך הוא כן יקרא ויקיים קשר עם משוררי 'משיב הרוח', גם משום שהם עצמם מקפידים על הקשר הזה ומבינים שניתוק מהתודעה הישראלית הכוללת פירושו כריתת הענף שעליו הם יושבים עליו כאנשי רוח. מבחינה זו, נתן זך חשוב להם יותר מאשר רב זה או אחר מיהודה ושומרון".

אריאל הירשפלד. יש אמון עמוק יותר במשוררי
יש"ע מאשר במנהיגיו (צילום: פלאש 90)

ניתן יהיה לחלוק על מידת ההשפעה של "משיב הרוח" על עולם היצירה הדתי-לאומי, אך על דבר אחד אין חולק: מאז אמצע שנות ה-90, צצות בכל ישיבה תיכונית סדנת כתיבה יוצרת - תופעה שבשנות ה-80ם אפשר היה רק לחלום עליה. אין חולק גם על כך שהציונות הדתית מתרחבת והולכת בשני העשורים האחרונים גם לעבר היצירה המוזיקלית, המחול, הקולנוע והתיאטרון.

"ברמה מסוימת הצלחנו", אומר שמוליק קליין, "הצלחנו להביא את השירה לבית המדרש. תמיד הייתה שירה אמונית-דתית, אבל 'משיב הרוח' יצרה תנועה, ובכך שהיא באה מתוך העולם הדתי, היא הצליחה לשבור את המחיצות. אני לא יודע אם יצרנו את הגל של היצירה. אלוהים זימן אותנו להיות על הגל; היינו על החסקה והגל הגיע. לא ידענו שהגל הזה יבוא – הוא היה שם, ואנחנו היינו חלק ממנו".

בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי