מי שם? אתה. אבל אני פה. פה זה שם. ומי אתה? אני אתה. אז למה התפצלנו? כי שאלת מי שם.

(מתוך "20 מילה בדיוק" – הבלוג)

כתיבה עמלנית

מאז שאני זוכר את עצמי אני כותב. לרבים, לא למגירה. הקו המרכזי הוא ביקורת, מסות. בצעירותי הכתיבה היתה די יומרנית. בעיקר אינטואיציות, מעט ידע. מאז למדתי ענווה. כיום אני לא יכול לשאת טקסטים ממעוף הציפור, שמנסים לחבוק עולם ומלואו; לא מרגיש איתם בנוח. גם הכתיבה הפוליטית שלי השתנתה. יש בה אנליזות, תחקירים, הרבה מאוד עובדות, קישורים – כתיבה עמלנית. פעם הייתי כותב מאמרי דעה. היום אני בז לסוגה הזאת. טורי דעה צריכים לעבור מן העולם. לכולם יש דעה, על כל נושא. אין בזה שום דבר מרענן, חדש. אתה יכול לצפות מראש מה הם יגידו. לטקסטים מהסוג הזה אין גילוי מציאות. ספר לי משהו שאני לא יודע. חבר לי שתי עובדות שלא ידעתי שהן קשורות. אל תשקף לי את התודעה שלך כל הזמן. אל תתרכז באני שלך. אל תהיה נרקיסיסטי.

הנטמעים זה בזה
שלובי זרועות, צלובי מבט, שזורי חיבה הדדית – הנטמעים זה בזה עושים הכול יחד, חושבים יחד, מרגישים ומדברים יחד. הם שלוש שנים בלבד יחדיו, אך דומה כי תמיד היו טמועים זה בזו, עוד לפני שהכירו. מי שמצוי במחיצתם אינו יכול לתפוס בכלל איך ייתכן קיום לאחד בלי האחר, לא יותר משניתן להפריד במחשבה בין הדבש למתיקות, בין הפיג'מה לפלאנל.

אחדות התודעה הזוגית הזאת מוצאת את ביטויה העילאי בדיבורם המשורג. לפני שבוע (פותח רפי) לקחנו את הילדה (ממשיכה עדה) לבדיקות (אומר רפי) לא משהו (מרגיעה עדה) רציני (מדגיש רפי), פשוט היינו (מבטים הדדיים, צחקוקים בו זמניים) קצת מודאגים (ביחד), בקי- (רפי) -צור (עדה)…

הנטמעים זה בזה אוהבים במיוחד לצטט זה את זה, כביכול, להביא דברים בשם אומרם ובכך להעניק להם משנה תוקף. ככל שהעניין פעוט יותר, כך יואצל עליו הציטוט בנימה רצינית יותר. אני מהדיאטה הזאת התייאשתי, מפטפטת עדה, ומיד מכריזה: כמו שרפי אמר לי בבוקר –  מחסה לא נהיים שבעים. יצאנו מהסרט באמצע, מלהג רפי, ומיד נתלה באילן גבוה: כמו שעדה אמרה – הבנו את הפואנטה.

הנטמעים זה בזה קוצרים שבחים על ימין ועל שמאל; הסובבים אותם לא חדלים להתפעל מן ההרמוניה המופלאה ששוררת ביניהם, מן הפלא האלכימי של מיזוגם. קשה לומר היכן מסתיים האחד והיכן מתחילה האחרת; הם כה דומים זה לזה עד שקורה שמתוך בלבול, רפי מחטט באף של עדה ועדה מתגעגעת לילדות של רפי. הדמיון המוחלט הזה, בלי ספק, מזקק את אהבתם זה לזה לכדי האהבה העזה ביותר – האהבה העצמית.
(מתוך "דיוקנאות" – הבלוג)

כתיבה חילונית

אבל יש גם כתיבות אחרות, שלא זנחתי אותן. יש זליגה מהכתיבה האקדמית, מהעבודה הבלשנית שלי, לכתיבה פופולרית – זה המעשה "הציוני" שלי, ואני עושה אותו ללא מטרות רווח: פירוק נושאים מתחום הבלשנות לקהל הרחב ופרסומם כמדע פופולרי. ויש כמובן כתיבה מסאית פרופר, בנושאים שמעניינים אותי, ולספרות יש בה חלק ניכר. הספרות שמעניינת אותי היא ספרות שיש לה איזשהו עניין עם השפה, אבל זה לא קשור לבלשנות. כי העניין שלי בשפה כבלשן שונה וזר. שם מדובר בהיבטים פורמליים לגמרי: איך בנויים משפטים, איך עובד מנגנון השפה. לעברית אין שום מעמד מיוחד בזה, זה ממש מדע פרופר – אתה מחפש חוקיות, סוג של סדר אלגנטי בכאוס. העניין שלי בשפה כבלשן והעניין בה כאוהב עברית שייכים לאזורים שונים במוח. גם אהבת ספרות לא קשורה לזה. היוצרים שמושכים אותי הם כאלה עם סגנון מאוד מובהק, אבל לא הייתי אומר שאני אסתטיקן ומתעניין רק באקספרימנטים לשוניים.


לנדו. חתרנות כלפי המילים

במאמר שכתבתי על אבידן יש משהו מתפיסת העולם שלי – הצבתי מעין קוטב של כתיבה חילונית, מין זרם לגמרי שולי. דרך המלך של הספרות העברית תמיד מתכתבת עם מטענים רליגיוזיים. ויש ספרות שבועטת בהם. אבידן היה בעיטה כזו. ויזלטיר קצת המשיך אותו. לאבידן הגעתי מתוך קשר עמוק לקאמי. ראיתי בזה מין המשכיות טבעית: בעיטה בשחקים, התנערות מוחלטת מהשגחה, הסירוב להשתמש בשפה שיש לה מטענים כאלה. וכשאני מסתכל על הפרוזה של ישעיהו קורן – לא בצורה כל כך אידאולוגית – זה ניכר. לכן, ברשימות עליו התחשבנתי עם כל אלה שכתבו מה אין בו. זו בעיה כללית עם תפיסות של חילוניות. כי ההכרה העצמית של חילוניות מתחילה ונגמרת בשלילה.

כמעט
כמעט הצלחתי
כמעט הצלחתי לנשום
כמעט הצלחתי לנשום פסגות
פסגות לנשום הצלחתי כמעט
לנשום הצלחתי כמעט
הצלחתי כמעט
כמעט

(מתוך "20 מילה בדיוק" – הבלוג)

כתיבה עיתונאית

מבחינת שפה, מה שמעניין אותי הוא ערכים של כתיבה. כשאתה מניח מילים אחת ליד האחרת – מה עובר לך בראש? כמה אתה מודע לזה? אני לא מאמין בתהליך לא מודע. אני לא מאמין שהמילים פורצות מתוכן. כשאני כותב, חשוב לי מאוד הצמצום. כל דבר שאפשר להגיד אותו בחמש מילים במקום בעשר – אעדיף להגיד אותו בחמש. אין לי סבלנות לרומנים ארוכים, לפואמות ארוכות, למאמרים מתמשכים. ברגע שאני רואה שמישהו חוזר על עצמו, אני מתעייף ועוזב. הגישה הזאת הולכת ומקצינה, אולי משום שאני מרגיש שהסוף קרב ואין זמן. אל תעייפו אותי – אני מזדקן – תגידו לי מה חשוב, ואעבור לטקסט הבא. ואני אומר את זה גם כלפי עצמי. כל הזמן לצמצם ולהיות מרוכז. אני מוצא שאלו היוצרים שאני אוהב גם היום. " פעם הייתי כותב מאמרי דעה. היום אני בז לסוגה הזאת. טורי דעה צריכים לעבור מן העולם. לכולם יש דעה, על כל נושא. אין בזה שום דבר מרענן, חדש. אתה יכול לצפות מראש מה הם יגידו. לטקסטים מהסוג הזה אין גילוי מציאות. ספר לי משהו שאני לא יודע. חבר לי שתי עובדות שלא ידעתי שהן קשורות "

מה זה צמצום? זה הפרופורציה בין הטקסט למסר. טקסט יכול להיות מצומצם גם ב-10,000 מילה. קורן הוא דוגמה מצוינת לזה. אולי זה קשור לכתיבה עיתונאית, ואני מאוד מעריך כתיבה עיתונאית טובה. עיתונות יכולה להיות בית ספר מעולה לכתיבה. תום שגב הוא הראשון שלמדתי ממנו. גם אריה כספי. שניהם כותבים ששוזרים עובדות ועמדה אישית. אתה יודע איפה הם עומדים, אבל הם לא דוחפים לך משהו מול הפרצוף. הם גילו לך משהו מהעולם והכניסו אותך לעולם הפנימי שלהם. זה סוג של אתיקה. קודם כול, אני אצא מעצמי, אעמוד מול העולם ואחבר אותך אליו. רק אז אתייחס לאסתטיקה ולעיצוב של המשפטים, אחרת זה לא משרת את המטרה, וכשזה לא משרת את המטרה, אני תוהה, מה זה כן משרת? הרבה פעמים נרקיסיזם או סתם רשלנות או עילגות. זו תכונה שמאוד מרתיעה אותי: רק על עצמי לספר ידעתי. זה אתגר שמונח לפתחו של כל כותב. הכתיבה היא מבע אינטימי, ומצד שני – אתה כל הזמן חייב להיות על המשמר שזה לא יהפוך לחגיגה עצמית. ג'ורג' אורוול כתב מתוך סקרנות עצומה לעולם. היתה לו עין מדהימה לפרטים. תוך כדי כתיבה, אתה למד על האיש והטעמים האקסצנטריים והבריטיים שלו, אבל קודם כול, היה לו חשוב לצאת מעצמו. הוא כל הזמן העיר את הפגמים של עצמו. ואז, כשאתה שומע ממנו ביקורת מוסרית – אתה לוקח אותה ברצינות. גם קאמי. זה אנשים שחשפו את הפגמים של עצמם. הם לא קדושים כמו סארטר.

הצופה לבית ישראל
שני תלמים עמוקים חורצים את פניו, מתקמרים מזוויות הפה הקפוץ ועד לשקיות העיניים הכבדות, הטובלות באפור-כחול המפורסם של מבטו. הוא משהה את מילותיו, הקהל נדרך בציפייה למוצא פיו. לבסוף יאמר באטיות, הוגה בקפידה עיצורים גרוניים ובעיקר שורקים: נער הייתי וגם זקנתי. הלב מתקומם. תלאובות וייסורים. כולנו חטאנו. ייקוב הדין. סכסוך טראגי. הכרעה קשה משאול. ימים יגידו.

במרפסות ובקרנות הרחוב יהנהנו האנשים (נכון, נכון), ובדברם בו מבטם יזדהר. העמקות. הפרספקטיבה ההיסטורית. חוכמת הלב. חריפות המבע. והאומץ, איך יש לו אומץ לומר דברים נכוחים כאלה.

ובעודו פורש באטיות מן הבמה, עד הפעם הבאה שתשרה עליו הרוח, יתחוור שכולם מסכימים: העמקות. החוכמה. החריפות. וכל בית ישראל, עד האחרון שבהם, תמה על האומץ: איך יש לו אומץ לומר מה שכבר ידענו.
(מתוך "דיוקנאות" – הבלוג)

כתיבה מחוץ לעצמה
כלפי המילים יש להפעיל חתרנות גדולה. אולי זו גישה מפוכחת ואולי זה קשור לעמדה חילונית ולספקנות מסוימת. החשדנות כלפי מילים טבועה בי מאז ומעולם. אני מגיע לדברים בדרך אלימינציה. על ידי זיהוי וסילוק של הדרכים המתעתעות שמילים מוליכות אותנו בהם. יש מין אמונה תמימה בכך שלמילים יש כובד, משקל הכרעה. אבל לרוב זאת מיסטיפיקציה. את זה אני לא סובל. למשל הביטוי "איש ספר". זה ביטוי בלתי נסבל ומגוחך של שכבה ספרותית נפוחה. אין שום דבר קדוש במילים. הן רק מילים. בעמדה של הבלשן יש הזרה מוחלטת. בלשנות כמו שאני עוסק בה היא ענף של פסיכולוגיה קוגניטיבית. להבדיל מפסיכולוגיית אישיות, אתה עומד מבחוץ ובוחן את התהליכים הלשוניים שלך כאילו הם תנועות של כוכבי לכת או תהליכים מולקולריים. זה תרגיל מצוין. הרי לעולם לא תוכל להיחלץ מעצמך, אבל אתה יכול להרחיב כך את המבט ולאמץ ראייה יותר מאוזנת. זה סוג של פרקטיקה: לא לקדש את הקיים – את עצמך ואת הפרספקטיבה הצרה שלך. " וזר. יש בהן משהו שרירותי. התחושה היא שזה טבעי לדבר, אבל עצם זה שאנחנו יכולים לתקשר ולהבין זה את זה באמצעות סיגנלים אקוסטיים, זה הרי אבסורד "

בילדות שלי אני זוכר הרבה הומור מילולי, וכשאני חושב על זה, הומור מילולי זה סוג של הזרה. זה היה נוכח בבית. וזה נוכח בבית שלי גם עכשיו. במקום להשתמש בשפה, אתה מצטט אותה, ופתאום המילים הופכות להיות העניין. כי מילים זה בעצם דבר מוזר. יש בהן משהו שרירותי. התחושה היא שזה טבעי לדבר, אבל עצם זה שאנחנו יכולים לתקשר ולהבין זה את זה באמצעות סיגנלים אקוסטיים, זה הרי אבסורד. זאת הכוונה במבט מבחוץ. להרגיש לא נוח בשפה יכול להוביל למצב פתולוגי. אצלי זה מקור יצירתי, גם למחשבות וגם לכתיבה. אבל זה נעשה מתוך מאמץ שהשפה לא תפריע לראות את המציאות. שתעזור לנו. שתעזור לנו להגיע אל משהו מחוץ לנו ומחוץ לעצמה. לילדים מותר להיות בתוך ההיקסמות הזו. אנחנו צריכים לצעוד מעבר לה.