הטנגו בין המלחמה לנמלה

לפני 30 וכמה שנים, כשיורם קניוק היה בן 50, נסעתי לשמוע אותו מדבר באחד מקיבוצי הדרום. "לא האמנתי שאגיע עד גיל 50", הוא אמר לי, ומיד הוסיף "אבל יש תקווה. הייתי השבוע בפריז והמו"ל הצרפתייה שלי הפגישה אותי עם סופר בן 100 שאהב מאוד את הספר. אפילו הצטלמנו יחד...". רוח אופטימית נשבה פתאום בתוך הסיטרואן שלוח השעונים שלה. היה יפה להפליא, ויורם הוסיף מיד: "לי זה לא יקרה. אני מרגיש לפעמים כמו שעון מקולקל". ועוד לפני שהספקתי להגיב, הוא הוסיף: "אבל תזכור שאפילו שעון מקולקל צודק פעמיים ביום".

 
קניוק. פילוסופיה של מוזיקת ג'אז (צילום: פלאש 90)

צחקנו, וידעתי אז שהרווח הזה שבין המחוג הגדול למחוג הקטן הוא אזור הדמדומים שבו מתנהלת יצירתו. מצד אחד, הרצון להיות מז'ורי, לגעת בסוסי העץ של חייו, להתכתב עם הדודה הגדולה ששמה הוא לא פחות מאשר שלומציון, או לרפד פעם אחר פעם בדם את שדות הקרב שבהם לחם. מצד שני, הרצון להיות מינורי מאוד, הרצון להוכיח שאלוהים הוא גם באור פנסי הכיס, ולא רק באור הפרוז'קטורים. והפרטים הקטנים הם, למשל, העיניים היפות של צ'רלי פרקר או העיירה הקטנה ביוון שששון לוקח אליה את קלרה שיאטו.

זוהי גם הפילוסופיה של מוזיקת הג'אז. סולם התווים שלה יודע לאיית את המילה 'אלתור'. האלתור מאפשר למוזיקאי להגיד אותו הדבר יותר מפעם אחת, אבל בצורה שתישמע אחרת.

זהו סוג של מוטיב חוזר, זהו סוג של כיוון כלים, זהו סוג של ספר חוקים שהחוק הראשון שלו הוא שאין חוקים. כך יכול המוזיקאי להעצים או להחליש את המוטיב, לשנות את צבע קולו ולהראות פן אחרי פן מאלף הפנים שיש בו. סולם התווים הג'אזי דומה יותר לדרך עפר מאשר לאוטוסטראדה. יורם קניוק תרגם את זה למילים, והוא כמו הג'אז: אינו אלא חתול היודע לנבוח ולעשות יופי של יללה.

כתב ספרוט

יורם קניוק כותב, כפי שאומר ידידי קובי אור, ספרות ב-ט', לא ב-ת'. הוא אוהב את השריטה, ולכן הנייר שלו הוא נייר זכוכית. כמעט בכל יצירה שלו, מול השפה הראשונה שתפקידה להוביל את הנרטיב, קיימת השפה השנייה, שתפקידה לאלתר, שתפקידה לא פעם, במודע או בתת מודע, לגנוב את ההצגה.

סולם התווים הג'אזי ביצירתו אינו אופייני רק למקומות שבהם הוא מזמין לקדמת הבמה גיבורי ג'אז אמיתיים. הוא קיים גם במקומות שבהם מונמך הווליום. סולם התווים הזה מחלחל גם ברגעים שבהם אין מחיאות כפיים, ברגעים שבמקום צ'ארלי פארקר או בילי הולידיי, המוכרים לנו גם ממדף התקליטים, יבואו גיבורים בדיוניים. סולם התווים הזה הוא חלק מהתחביר של המשפט הקניוקי: "הבחור ירד מהאוטובוס מלא חיילים והניף את הקיטבג על כתפו...", הוא כותב, למשל, בפתח "היהודי האחרון". "...האוטובוס הסתלק משם, נמלים חזרו מסיור קרב נושאות גזרי עלים ובדלי עץ, הוא הביט כה וכה וראה בית". הטנגו הזה שבין אוטובוס המלחמה לנמלה הוא בדיוק הפרקט שעליו נרקד הבלוז.  " יורם קניוק כותב, כפי שאומר ידידי קובי אור, ספרות ב-ט', לא ב-ת'. הוא אוהב את השריטה, ולכן הנייר שלו הוא נייר זכוכית. כמעט בכל יצירה שלו, מול השפה הראשונה, שתפקידה להוביל את הנרטיב, קיימת השפה השנייה, שתפקידה לאלתר, שתפקידה לא פעם, במודע או בתת מודע, לגנוב את ההצגה "

אבל את סולם התווים הג'אזי בחרתי להדגים בשיר. כן, בשיר שכתב הסופר יורם קניוק. השיר נדפס ב-1980 ב"משא", מדור הספרות של "דבר" ולאחר מכן בספר "4 סיפורים ושיר".

בתי

"רכבת על סוס, נותרת לבד

אל הסתום הלכת, יפית בדמעות

שחתכו בך את הסכין שרצית להצניע,

יפה של גיהינום,

איש אל בתו.

מזריקים שלוה בחלל,

מות מסוגנן מכלא עם ביות נשרי

ייאוש מסונן, קביל,

מבקשים תן סיגריה, גונבים משחת נעליים,

עיניים פקוחות שלא רואות דבר,

וזמר מהולל עם כובע, משחק כאן על ידי אישחתול,

אומר שהוא שימי תבורי

ושאת אנה פרנק,

אחות רוסיה קושרת ילדה,

וידך, כולם פתאום יודעים שנגדעה וצוחקים,

ואת על יד ובתוך,

בתי.

לאהוב את הבז בתוכך, להציל רגע מרומה מתבוסה

של חמש כמוסות,

וכל ערב שקיעה אחרונה.

לשוב אל מה שלא היה, על מנת להיות מה שהיה,

שירים מקופסאות נעליים, בתי, לצייר מלים על קירות

בצבע אדום, כל כך הרבה שמות של מתים הכנסת לקופסא,

היו לנו בה תולעי משי, במכסה היו חורים,

אם את זוכרת,

לקחו לך את העץ. ואת הסוס לקחת מעצמך,

בנוף מלא געגועים וגבעות ירוקות,

ואת מתחפשת למרפסת, מקופחת כאב נושן אל זהב בדוי של פאר שמים

דלים. מותר לצעוק, לראות קירות

נושרים עליך

בבית תורכי עתיק, אגדה של קשתות מקסימות

וחייל הלום קרב עדין מתחבא בשוחה, בין ורדים,

בתי בין ורדים

מחופשת לדמעה,

צפונה לפרדסים, דרומה לשבר, חומה קרסה, בתי,

קמות מחדש חומות, כמו כל אסון,

הכאב של לבנות מחדש בלי הדבק שנזל.

מחוזקת בסיכות בטחון, שיער חרוך, שרוכי נעליך הם סורגים

שאת חיוורת דרכם, את

והסוס וזמר מהולל

מן השקיעה, גומת חן בתי,

בנוף מיותר.

למעלה מדקלם סטלין מזויף על התוגה המפוארת

בכוונה של חסיד שהתנחל בקודש הקודשים של משחת נעליו.

כלימה קונה מסטיק בזוקה

ממשות של דשאים מטופחים.

סטלין ושימי תבורי חורשים מזימות קוסמיות,

היי חזקה בשבילך, ראי כיצד גגות מחזיקים בית של קשתות,

לרעים שבך, סתמי ת'פה.רגעים בלי מחיאות כפיים. עטיפת הספר

הסכינים הננעצים בך, זנב הכלב, פאת הסוס.

עוגמה גיאומטרית, שום מטר לא בעתו.

ואת הלא פינה קסומה, לא יכול להיות שרק הערת שוליים, מיפוי מדויק

של מצפון ללא הד,

מדוע להישבר בגלל כמויות משתנות של ברזל ומשי, ורצית לחבק עולם,

בלי לחבק אותך!

היית בו, לא שמת לב.

מתחילה ספירה חדשה בתי, עם את.

לכדי את הרעים,

היזהרי מן המוות הפינתי שמילאו אותך,

הדם הוא מסמרים שנשרו מצליבה שהתהפכה בך,

היי הגוף שהנשמה שלך רצתה להפסיד בקרב נבגד,

אל תענישי עוד מלאכים בתי,

שד של קסם בדוי, שיהיה, חולשה היא חוזק במיצוב משתנה,

מצפון שבתק, סוס שבועת,

כאן,על יד השקיעה האחרונה, החוזרת, דרומה לשבר, צפונה לפרדסים

שנה ברוכת תפוזים, שבחרת להעלות לעולה את עצמך, נגדך,

היי קצת בשביל עצמך, תהיה שנה ברוכה שוב,

היי חזקה בהדרך המתפרע בתי,

העונג, הנחוץ".