"יכול להיות שאמות בעוד חודש או חודשיים או חצי שנה, ואני לא יודע זאת בכלל", אמר יורם קניוק בראיון לפני כחודשיים, "להגיד לך שזה טוב? לא. להגיד שזה קשה? ודאי שזה קשה. אבל זה ישנו. אתה מתמודד עם זה. אני כותב יומן. המילים מצילות אותי".
המילים הן שהצילו את יורם קניוק בחודשים האחרונים של חייו, והן גם אלו שהיו כל כך דומיננטיות לאורך 83 השנים שקדמו להם. מדף הספרים הישראלי אסף אל חיקו את יצירותיו של קניוק – בהן "חימו מלך ירושלים", "אדם בן כלב", "היהודי האחרון" ו"תש"ח" – אך העדנה והאהדה הגדולה לקניוק הגיעו דווקא בעשור האחרון.
קניוק. זכה לעדנה בעשור האחרון לחייו (צילום: פלאש 90)
בחודשים האחרונים נאבק קניוק במחלת הסרטן, הוציא ספר חדש, "בא בימים", והמשיך לכתוב טורים פובליציסטיים, להתראיין ולהביע את דעותיו על המציאות הישראלית, שעמה ניהל דיאלוג מתמיד. במוצאי שבת האחרונה, בשעות שבהן היה אמור לעמוד בשבוע הספר העברי ולחתום על ספריו, הלך קניוק לעולמו והניח אחריו שובל של קוראים-מעריצים וחלל תרבותי גדול.
הפריד בין דעה לאדם
הקשר בין יורם קניוק לסופרת יוכי ברנדס התהדק מאוד בחודשים האחרונים, ועל כך ברנדס אסירת תודה. "התדמית הציבורית שלו היתה של אדם מחוספס ובוטה, שתמיד הביע את דעותיו באופן חזק ואמר דברים שלא תמיד מצאו חן", אומרת ברנדס, "אבל מי שהכיר אותו מקרוב ידע שהוא היה אדם טוב לב בצורה בלתי רגילה, נדיב, מפרגן, רגיש לזולת".
לפני כמה חודשים התקשר קניוק לברנדס וסיפר לה שאהב את ספרה האחרון "הפרדס של עקיבא". "זה מאוד אפיין את האיש", היא אומרת, "זה לא מובן מאליו שסופר קורא ספר של סופר אחר ומתקשר מיוזמתו לפרגן. דיברנו על חז"ל. הוא אמר שהוא תמיד הכיר את התנ"ך, וכעת, דרך הספר, הוא התחיל להכיר את חז"ל, והוא רואה דברים אחרת". " יוכי ברנדס: 'התדמית הציבורית שלו היתה של אדם מחוספס ובוטה שאמר דברים שלא תמיד מצאו חן, אבל מי שהכיר אותו מקרוב ידע שהוא היה אדם טוב לב בצורה בלתי רגילה' "
ברנדס וקניוק נמצאו בשני צדי המתרס בעניין חוק הספרים: בעוד קניוק קידם את החוק, ברנדס התנגדה לו. "לקראת סוף השיחה הוא אמר לי: 'הגיע הזמן שניפגש ונדבר לעומק, ולא רק בענייני ויכוחים מטופשים על חוק הספרים'. זה כל כך אפיין אותו, שגם כשהתווכחנו בנושאים אידיאולוגיים, הכול היה ברוח טובה ובהומור. הוא היה קשוב לדעה אחרת, וגם אם הוא לא הסכים, הוא יכול היה להיות חבר טוב וקרוב, לעשות את ההפרדה בין הדעה ובין האדם. זה נדיר".
כמו ישעיהו ליבוביץ'
דוב אייכנוולד, מנכ"ל הוצאת ידיעות ספרים, מתקשה למצוא את המילים המתאימות להספיד את קניוק, שהיה חבר קרוב ואיש שיחה מרתק. "היתה לי זכות גדולה לעמוד לצדו", אומר אייכנוולד, "הוא היה סופר ענק. מי שהכיר אותו יודע שהוא היה אדם עם לב גדול, עם נשמה גדולה, אדם שהקיום היהודי העסיק אותו, שמדינת ישראל והשפה העברית והתרבות העברית העסיקו אותו. היה קל לאהוב אותו. הוא היה מלא הומור, מלא חוכמה. היינו יושבים ביחד בבית קפה ומתווכחים כל הזמן. הוא היה מטיל ספק, מקטר, מתווכח – זה היה תענוג גדול. הוא יחסר לי".
בחודשים האחרונים לחייו ליוותה אותו המשוררת והסופרת נוית בראל, שהופקדה על עריכת ספרו "האיש והאקסודוס", שלטענת קניוק היה הספר שמקדים את "תש"ח". בראל פגשה אדם מבוגר, מיוסר בכאבים אך שומר על חיות ועל אופטימיות. "הוא לא דיבר כמו איש שהולך למות", היא אומרת, "אלא כאיש שמעורה בכל תג ותג בעשייה החברתית הפוליטית הישראלית. לשבת איתו היה כמו לשבת עם נביא בשער ולשמוע את דברו, כמו בסיפורים על ישעיהו ליבוביץ', שצעירים היו משחרים לפתחו.
"בחצי השנה האחרונה הוא התמודד עם סבל פיזי מאוד גדול, ועם זאת, לא התלונן ולא ביקש למות. הוא האמין שהוא יתחזק. הוא דיבר כל הזמן על החיים ולא על המוות. הוא עסק בצדדים היפים של החיים, על כל המלאות שלהם".
דרכו האירונית למות
בעשור האחרון זכה קניוק לרנסנס. ספריו נהיו לרבי מכר וזכו לאהבת הקהל; ב'הוט' נוצרה הסדרה 'נבלות', על פי נובלה שכתב; ספרו "אדם בן כלב" עובד לסרט הוליוודי; וספרו "תש"ח", שיצא ב-2010, זכה בפרס ספיר.
"אני מאושרת מכך שהוא זכה לעדנה הזו", אומרת יוכי ברנדס, "במיוחד על רקע העובדה שקניוק נכנס לתרדמת לפני כעשר שנים וכמעט נפטר מן העולם. אבל הוא קם לתחייה, ודווקא בעשר השנים האלה שבהן קיבל את חייו בחזרה, הוא זכה לעדנה. הציבור גילה אותו, הוליווד התחילה להתעניין בו, הצעירים אימצו אותו לפתע. הבת שלי, שהתגייסה לפני שנה, אמרה לי שאחד הספרים הפופולריים ביותר בבסיס שלה הוא 'תש"ח' של קניוק. היא וחבריה התפעלו מכך שיש לו גישה ביקורתית, אבל הוא לא השתייך לפוסט ציונות. הוא הצליח לתאר את המורכבות של המלחמה, לא כפוסט ציוני, אבל גם לא כסופר מגויס, אלא כסופר שמתאר חוויה מורכבת.
יוכי ברנדס. חברות קרובה "קניוק היה סופר שאי אפשר לקטלג אותו. הוא היה אדם מורכב, מאוד סוער, גם בחייו האישיים וגם בכתיבה שלו. מצד אחד, הוא כתב במילים פשוטות, ישירות, לא הצטעצע במילים גנדרניות, כתב את הדברים באופן שרוב האנשים יכולים לצלוח בהנאה, בכל כך הרבה מורכבות וכל כך הרבה עומק".
את העניין המחודש ביצירתו של קניוק תולה נוית בראל בסגנונו האירוני הדק, שהילך קסם על קוראים צעירים. "אף שמבחינה פורמלית הוא בן דור תש"ח, הוא לא השתייך לסופרי תש"ח", אומרת בראל, "הוא היה אחר. ההתקבלות שלו היתה אטית יותר. במשך שנים הוא לא זכה להצלחה ולאהבת הקוראים, אבל הוא המשיך לכתוב מתוך תחושה של מי שנמצא באזורים המינוריים של הספרות העברית. דווקא המינוריות הזו התגלתה ככוח.
"היה לו חסד בעשר השנים האחרונות; הוא נהיה הסופר של הצעירים. הספרות של סופרי דור תש"ח נהיתה נחלתם של שיעורי ספרות בתיכון, ואילו הספרות של קניוק חיה בלבבותיהם של קוראים צעירים, דווקא בגלל הסגנון האירוני ומלא ההומור העצמי. קניוק לא היה סופר שפורש מן החיים. הוא אדם שחי את החיים במלואם; הוא מצץ את לשד החיים עד תום. הוא לא פרש מן העיר ומן העולם. הוא מעולם לא התיימר – כמו חלק מסופרי תש"ח – לתת את ה'סיפור הגדול'. תמיד יש לו הסתכלות אירונית על המציאות. הוא ישאל אם מה שהוא מתאר אכן קרה באמת, או שזה רק הזיכרון שלו שמתעתע, וזו שאלה כנה שהקוראים מבינים את האמת שבה, ולכן זה מושך אותם". " נוית בראל: 'בחצי שנה האחרונה הוא התמודד עם סבל פיזי מאוד גדול, ועם זאת, לא התלונן ולא ביקש למות. הוא דיבר כל הזמן על החיים ולא על המוות, עסק בצדדים היפים של החיים" "
דוב אייכנוולד ליווה את קניוק מקרוב בעשור האחרון, תקופת הפריחה המחודשת של יצירתו. כך נחשף לאהבה הגדולה שהקיפה את קניוק, להערצה שזכה לה. "היינו הולכים ברחוב, ובחורות צעירות היו ניגשות לקבל ממנו חתימות", הוא מספר, "הכתיבה שלו נשארה מאוד רלוונטית. זו לא כתיבה היסטורית ששייכת לשיעור ספרות, אלא כתיבה מאוד אסוציאטיבית, ולכן הדור הצעיר נורא התחבר אליו. הוא היה מאוד רלוונטי, מאוד עדכני. כל אתרי החדשות תמיד ביקשו ממנו התייחסות לכל דבר. היה בו משהו מאוד בלתי אמצעי, מאוד נוגע. הוא לא כתב רומן אירופי ענק עם דמויות גדולות מהחיים. הוא כתב שברי תמונות של החיים, ולכן זה נשאר רלוונטי. הוא הלך עם הזיכרונות שלו".
במוצאי השבת האחרונה הגיע אייכנוולד לביתו של קניוק, ללכת עמו יחד לשבוע הספר. כשהגיע לבית, התבשר שהסופר האהוב הלך לעולמו. "זה גם חלק מדרכו הצינית, למסור את נשמתו לבוראו דווקא בשבוע הספר", מחייך אייכנוולד, "הוא תמיד אהב לבוא ליריד, לחתום לכל אחד, לאייר, לכתוב באופן אישי. הוא היה אוהב אדם, והוא יחסר מאוד, לי ולעולם הספרות העברית".
