אחרי מותו

הידיעות על מותו של הסופר יורם קניוק, שפורסמו במוצאי שבת, עוררו גל של תגובות עוינות שחרג הרבה מעבר להתייחסות לתרומתו לספרות הישראלית. קניוק, שהתגייס לפלמ"ח כבר בגיל 17 ולחם במלחמת העצמאות, הקדיש בשנותיו האחרונות טורי דעה וראיונות רבים להבעת סלידה מתהליכי הסיאוב וההשחתה של החברה הישראלית, ולא היסס לציין, בכנות נוקבת וכואבת, את מה שראה כחוליים חמורים וסממני ההידרדרות של התרבות לשטחיות ולקיצוניות.

קניוק. מעולם לא נטש את היהדות (צילום: פלאש90)  לפני כשלוש שנים ביקש (וקיבל) מבית המשפט לאפשר לו להגדיר את עצמו בתעודת הזהות כ"חסר דת". רבים ראו במהלך בגידה במורשת היהודית; קניוק ראה בכך צעד הכרחי לניתוק בין הזהות הלאומית ובין הדת. לפי עדותו שלו, הוא בפירוש ראה את עצמו כיהודי, פשוט לא דתי, וסירב לכפוף את עצמו לכללי היהדות האורתודוכסית, שנעשו מזוהים עם הלאום הישראלי כדבר מובן מאליו.

סירובו של קניוק לחיות על פי כללי היהדות ה"נכונים", ובפרט דרישתו למחוק את סעיף הדת מתעודת הזהות, הקימו עליו מקטרגים רבים, שלא חסכו ממנו את שבט לשונם, גם לאחר מותו. אתרי החדשות שדיווחו על הידיעה הוצפו בתגובות מלאות שטנה כלפי קניוק. היו שאמרו "ברוך שפטרנו", היו שהביעו צער שלא הלך לעולמו עוד לפני כן והיו שכינו אותו "עוכר ישראל", "נבל", "כופר", "בוגד" ואפילו איחלו לו שנשמתו תיצלה לנצח באש הגיהינום. האיש שעזר לעצב ביצירתו את זהותה ואת תרבותה החילונית של המדינה נתפס בעיניהם כהתגלמות הסכין בגב האומה.

בצד המשטמה והשנאה היוקדת של המקטרגים והמקללים את נשמתו של קניוק, התעוררה יוזמה של גורמים חרדיים לומר "קדיש" לעילוי נשמתו, הגם שלא רצה בכך וביקש במפורש שלא להיקבר בקבורה דתית. לכאורה, זו נראית כיוזמה של פיוס וכבוד, אולי ניסיון לגשר על המחלוקות בין דעותיו של קניוק לנציגי היהדות החרדית. ובכל מקרה, מחווה כזו עדיפה בהרבה על הגידופים חסרי הרסן שהפנו אליו שונאיו. " קניוק לא רצה לחזור לחיק היהדות, היות שמבחינתו, הוא מעולם לא נטש אותה. ההגדרה שלו של יהדות שונה בתכלית מזו של אלה שמבקשים לעשות לו מעין "גיור מחדש לחומרה" לאחר מותו "

אלא שגם המקללים וגם המבקשים להציל את נשמתו של קניוק חוטאים בדיוק באותו החטא. הם מנכסים לעצמם את ישותו של אדם על פי כללי אמונתם הפרטית, שופטים את ערך חייו על פי תפיסת עולמם הצרה ומתעלמים מרצונו של אותו אדם, שהובע במובהק בצוואתו.

לכאורה, התפילה לעילוי נשמתו של קניוק היתה יכולה להתפרש גם כמחווה מרגשת מצד אנשים דתיים המביעים הערכה כלפיו ומבקשים להתאבל על מותו על פי דרכם. אלא שלדבריהם של היוזמים, מטרתם אינה אבל או מחוות הערכה, אלא החזרת "הבן האובד" אל חיק היהדות, שהוא הפנה לה עורף ברגע של פזיזות או מרדנות תועה.

קניוק לא רצה לחזור לחיק היהדות, היות שמבחינתו, הוא מעולם לא נטש אותה. ההגדרה שלו של יהדות שונה בתכלית מזו של אלה שמבקשים לעשות לו מעין "גיור מחדש לחומרה" לאחר מותו, כשהם סמוכים ובטוחים שבכך יצילו את נשמתו הנצחית ויעשו מצווה גדולה. היוזמה הזאת מצטיירת יותר מכול כהתנשאות פטרונית וניסיון לקבוע עובדות לאחר מעשה. במסווה של דאגה לחיי הנצח של קניוק, הרבנים מנסים להוכיח כי הם צדקו לאורך כל הדרך, לאמור, "למרות שהוא טעה, אנו סולחים לו ואפילו דואגים להחזיר אותו לחיק ישראל סבא".

המעשה הזה הוא בבחינת דוגמה מובהקת למה שקניוק ניסה לצאת נגדו: פטרונות האורתודוכסיה, ביטול רצונם הפרטי של אנשים לטובת העריצות השרירותית של שימור המסורת. טוב היו עושים הרבנים לו הניחו לקניוק למות על פי רצונו, בדיוק כפי שהתעקש לחיות על פי רצונו. נשמתו הנצחית, היכן שתהיה, אינה קניינם.