טרמפיזם

יום שישי, 10:00 בבוקר, צומת הגמא (אצבע הגליל):

לאן אתה מגיע?

"לאן אתם צריכים?".

למקום כלשהו באזור שיש בו טרקטור, בית ספר יסודי, נדנדה ובית בוץ.

את הדיאלוג הזה, בהשתתפות הח"מ, הייתם מצפים אולי למצוא באחד מספרי הילדים של ד"ר סוס, אבל בימים שבהם התקיימה אליפות הטרמפים הארצית לשנת 2013 הוא היה רווח למדי. קודם כול, מעט רקע: באביב 2011, סטודנט צעיר לעבודה סוציאלית ממכללת תל חי ששמו גולן ירדני, שם הרומז משהו על המשך הסיפור, החליט לארגן אירוע לחברים, "בשביל הצחוקים", כהגדרתו. את ההשראה שאב מתחרות טרמפים שבה השתתף כמה שנים קודם לכן, כשטייל בספרד, אבל שינה מעט את החוקים. כך נולד פורמט ייחודי, פחות או יותר, מעין גרסת טרמפים של "המרוץ למיליון": תחרות בין זוגות מעורבים, עם רשימה זהה של משימות המנוקדות על פי רמת הקושי שלהן, והחוק היחיד - הכול חייב להיות בטרמפים.
אליפות הטרמפים. המשימה היתה להצטלם עושים גלגלון בכביש תלת ספרתי

לתחרות הראשונה הגיעו 23 זוגות מכל הארץ, ואלה התחרו ביומיים של משימות ברחבי מדינת ישראל. עד היום יודעי דבר מדברים בלחש על זוג אגדי שהצליח להגיע למעבר הגבול בטאבה ולחזור בזמן לנקודת הסיום בצפון, כדי לזכות בתואר המחייב של אלופי הטרמפים לשנת 2011. התחרות הוכתרה אז כהצלחה גדולה, זכתה לסיקור תקשורתי במקומוני הצפון, והחברים סיכמו ביניהם שנפגשים עוד שנה לאליפות השנייה.

שישי 14:00, המספרה בקניונית, קצרין:

"אז תסבירו לי שוב, במה זוכים?".

בכלום.

"אתם רוצים להגיד לי שאתם עושים את זה בשביל הכיף שלכם???".

האמת היא שרובנו המוחלט יצא לתחרות מסיבה אחת פשוטה – זה היה פשוט סוף שבוע אדיר. אבל מעבר לכיף האישי מסתתרת מטרה נעלה. נחזור לקיץ 2011. הימים ימי המחאה החברתית, שבה מילא גולן תפקיד מרכזי בהנהגת הסניף הצפוני במכללת תל חי. לאחר שהמחאה דעכה משהו - היה זה רק טבעי בשבילו להמשיך ולהפיץ את בשורת הסולידריות והערבות ההדדית באמצעות התחרות שתוארה קודם לכן, שכבר תפסה בינתיים תאוצה.

"בגדול, טרמפים זה סוג של מיקרוקוסמוס של מה שאני מאחל שיקרה יום אחד לחברה הישראלית", אומר ירדני, "תחשבו על זה, הרי מה זה טרמפ? בן אדם מושיט אצבע ומבקש עזרה, ומישהו אחר, ללא שום אינטרס, עוזר לו בשמחה ואינו מבקש דבר בתמורה. זו הסולידריות שאליה אני שואף בכלל ובחברה הישראלית בפרט". " גולן ירדני, מייסד התחרות: בגדול, טרמפים זה סוג של מיקרוקוסמוס של מה שאני מאחל שיקרה יום אחד לחברה הישראלית: בן אדם מושיט אצבע ומבקש עזרה, ומישהו אחר, ללא שום אינטרס, עוזר לו בשמחה ואינו מבקש דבר בתמורה "

ברוח הדברים האלו הודפסו סטיקרים, חולקו חולצות והופצו מניפסטים המסבירים את מהות התחרות והחשיבות שבמתן העזרה ההדדית. מספר המשתתפים עלה באופן ניכר, והציפיות היו בשמים – עד שיד הגורל האכזרית החליטה להתערב. כשעה לאחר תחילת התחרות, נהג שחזר ממסיבה והיה תחת השפעת סמים ואלכוהול דהר אל תוך הטרמפיאדה בצומת מחניים, הרג את אסף ליברמן ז"ל ופצע אנושות את אפרת, שהיתה שותפתו לתחרות. האירוע גרם להפסקת התחרות בו במקום והציב בסימן שאלה את המשך המסורת החדשה.

ואכן, במשך קרוב לשנה היתה קבוצת הפייסבוק שוממה, עד שלפני כמה חודשים החל שרשור מקרי ובו תהייה אם תהיה תחרות גם השנה. לאחר אי אילו התכתבויות, שתי בחורות החליטו להרים את הכפפה. המדובר בבוגרות התחרויות הקודמות, שעודן מתגוררות בצפון שבסיועו של גולן - שהחליט לקחת פסק זמן השנה מארגון התחרות - החליטו להמשיך את המסורת.

וכך יצאנו לדרך, קצת יותר מ-20 זוגות, מצוידים בכובעים של אליפות הטרמפים 2013, דפי המשימות ופתקיות המספרות את הרעיון העומד מאחורי התחרות. המטרה: למלא כמה שיותר משימות מתוך הרשימה הארוכה ולהספיק לחזור בחזרה לצומת הגומא עד שבת אחר הצהריים.

שישי, 17:00, מחסום הבקעה:

"אז מה, אחי, איפה זה ישודר?".

זה לא לטלוויזיה.

"אז למה זה?".

סתם, לכיף.

בשבוע שלפני התחרות לא מעט גבות הורמו סביבי. המשפט "מי עוצר היום לטרמפיסטים?" נהפך לטיעון המרכזי בידי המפקפקים. אבל המציאות שונה. אנחנו אוהבים להתלונן זה על זה, זה ידוע, אבל אנחנו באמת אוהבים לעזור למי שצריך. מי יודע, ייתכן שברוח התקופה – של המרוץ למיליון ולדירה ולכספת והמחוברים והמחוברות – הישראלים נפתחו מחדש לרעיון שאדם זר יכול להיכנס להם לחיים לכמה רגעים, להשאיר חותם קטן, סיפור, חוויה ולהמשיך הלאה. מה שבטוח זה שאנשים שעוצרים לטרמפיסטים מראש פתוחים יותר לשיחה עם זרים ולתת הצצה לתוך חייהם לכמה רגעים.

כל מי שבילה תקופה בנסיעה בטרמפים יודע שיש משהו בקשר העין הזה, בשבריר השנייה שבו אתה יוצר מגע עם הנהג שבעוד רגע יכניס אותך לעולמו, שהוא עמוק יותר מ"לאן אתה צריך?". כשסיפרתי לאותם נהגים שזה עתה פגשתי על האליפות ועל המטרות שעומדות מאחוריה, הקשר עמם התחזק עוד יותר. ואני חושב שפעמים רבות, יותר משהנהג התרגש, אני התרגשתי מההתרגשות שלו.

שבת, 10:00, כביש 90, באזור צומת אלמוג:

"כמה זמן אתה חושב שייקח לכם למלא את המשימות בירושלים?".

מעריך שבסביבות שעה-שעה וחצי.

"אתה יודע מה? אנחנו באים איתכם! זכיתם גם בטרמפ צפונה".

ככל שהזמן עבר ואנחנו צברנו יותר משימות, כך גם גדל הרצון לנצח, ועמו הדבקות במטרה. מה שהתחיל כחוויה נעימה של סוף שבוע, הלך והתפתח לכדי מרוץ אמיתי, וכל משימה שהצלחנו לעשות - לרקוד סלסה עם כבאי או לעשות שעווה ברגליים לגבר זר – ליבתה עוד קצת את אש התחרותיות וגרמה לנו לרצות לסיים במקום הראשון. ומתברר שהאש טבעה להתפשט והאנים שלקחו אותנו טרמפ תחילו לעשות שינויים מרחיקי לכת יותר ויותר במסלולי הנסיעה המקוריים שלהם ובסדר היום שלהם. מאוחר יותר נגלה שהדפוס הנ"ל לא ייחודי רק לנו, אלא קרה כמעט לכל הזוגות האחרים. " מי יודע, ייתכן שברוח התקופה – של המרוץ למיליון ולדירה ולכספת והמחוברים והמחוברות – הישראלים נפתחו מחדש לרעיון שאדם זר יכול להיכנס להם לחיים לכמה רגעים ולהמשיך הלאה "

ואכן, מעין גדי אנחנו עולים בחזרה עד קיבוץ אילון עם זוג שעצר איתנו לשעתיים בירושלים כדי שנוכל לשים פתק בכותל, להתנסות כמוכרים בשוק ולהרוויח שקל אחד במופע רחוב. אחר כך הם גם ישנו את נתיב הנסיעה שלהם כדי שנוכל לעבור ליד כביש 444 ולהצטלם כשאנחנו עושים גלגלון על כביש תלת ספרתי, יעצרו בחריקת בלמים ליד מוכר עפיפונים מבולבל (כי צריך להעיף עפיפון) ויתקשרו נעורים בקיבוץ שיתארגנו לתצלום המדמה עדת מעריצות שרודפת אחריי. וכל אותו הזמן, הם הודו לנו שהפכנו את היום שלהם להזוי ומיוחד.

שבת 17:30, מדורה על שפת הנחל ליד להבות הבשן:

לאט לאט טפטפו אל נקודת הסיום עוד ועוד זוגות שסיימו את התחרות (היו כמה שהחליטו לפרוש בכנרת או בחוף הים), החליפו חוויות, השוו תמונות, וכל אחד מספר את הסיפור המופרך ביותר שקרה לו ביומיים האחרונים. וכשאתה נוסע יומיים בטרמפים - רוב הסיפורים שיש לך הזויים.

ופתאום אני מבין שבמשך 36 שעות הספקתי להיות ברמת הגולן, בבקעה, בים המלח, בירושלים ובגבול לבנון. בדרך פגשתי אנשים שכנראה לא הייתי פוגש לעולם אם הייתי מעביר עוד שבת ברביצה על חוף הים או במזגן. ואני גם יודע שכל רכב שעצר בתחרות הזאת לטרמפיסט, גם אם היסס בהתחלה, ייקח טרמפיסטים מעכשיו ועד עולם. לא מן הנמנע שגם יספר להם את הסיפור על אותה שבת שבה נכנסו לרכב שלו שני מוזרים שגרמו לו לסטות לחלוטין מדרכו ומסדר יומו.

ולכם - בפעם הבאה שאתם רואים את האצבע המושטת, אל תמנעו מעצמכם את המפגש הבלתי אמצעי עם אדם חדש שיכול לשנות לכם את החיים או לפחות את כמה הדקות הבאות/ עצרו בצד והיכונו להרפתקאה.

נ.ב.

רק למקרה שתהיתם, סיימנו (אני ועירית הירשפלד המופלאה) במקום השני המכובד (ומי שלא יודע מי היה ישוע בן גלגולא, שיבדוק עכשיו בגוגל).