חשבון נפש

נטיית הלב הראשונית שלי נרתעת עמוקות מן ההרגל היהודי לתת סימנים ופירושים בכל ארוע, זמן ומועד, כמנהג היִדעונים ושאר עובדי העבודה הזרה (שהפכו  לגיטימיים ופופולריים עד זרא במקומותינו, באצטלת עבודת אלוהים נאמנה), והלוח העברי אכן מלא אותות וסימנים כרימון על ציר הזמן, משל היה הורוסקופ שבועי בעיתון הנפוץ במדינה.

יש חודשים שבהם אנו מצווים בשמחה גדולה, וחודשים אחרים, מועדים לפורענות, כמו חודש אב, שבהם אנו מצווים להיות אבלים או להיזהר משנה זהירות ממפגעים וגם לבחור בת זוג בכרמים. וממש כמו שהורוסקופ שבועי, על שרירות יִדעונותו ורזיו בכוכבים, יכול לשבש רוחו של אדם בחולשתו, כך גם טרפת המיצרים, הדיכאונות הדתיים, המחולות בכרמים ודיוני החורבן הלאומי עלולים להתקבע בנפש הפרטית והקולקטיבית כמעט כהפרעה טורדנית כפייתית.

 

אבל במחשבה שנייה ובניסיון להתנגד לנטיותיי הקדורניות בקודש, קראתי את עצמי מיד לסדר ולנחמדוּת נטולת ציניות וכעס. כתלמידה חרוצה, ובכוונת לב תמה, ניסיתי למצוא פיסת לימוד טובת לב ועברתי על תאריכי החודש, עתירי האבל והחורבן, עם אתנחתא קיצית ומבושמת ליום אהבה שבלב החודש. וככל שקראתי ועיינתי בהקשרים הסיפוריים, ההלכתיים, המסורתיים והפרשניים, לא מצאתי בלבי אלא אי נוחות גדולה מכל העניין: החל באקסטזת הדיכאון הלאומי וכלה באקסטזת יום האהבה הזה, שבו הותרו איסורים הלכתיים (לרווחת הגברים ולמטרות דמוגרפיות לאומיות של השעה) ובו, על פי המסורת, יצאו כל בנות ישראל אל השדות, בבגד מושאל ולבן, להיבחר על ידי בני ישראל, וכל מיני משפטים מגוחכים עד נקלים מרחפים מעל, כמו "שקר החן והבל היופי". יודע כל חז"לניק פיקח ש"תלמיד חכם צריך שתהיה לו אשה יפה נגד יצר הרע", ו"כי על ידי היופי שהטביע ה' בטבע, יבוא האדם לשמוח ביופי המוסרי". " אין צורך באזכור חורבן הבית כדי לתת תוקף לטענה מוסרית, ואין צורך בתירוץ מדאורייתא לכל מחשבה חדשה, בעיקר כשאינספור עניינים בוערים קוראים להתייחסות מחשבתית ומעשית הרבה יותר דחופה "

 

באמת שאין חדש תחת השמש, אבל אין צורך להרחיק כל פעם עד חז"ל, כשהמציאות מיטיבה ללמדנו כי בעת הזאת ממש, כל ישראל מריירין לפתחה של בר רפאלי, ובמרחב החברתי והכלכלי שלנו, סופר, משורר, מוזיקאי, מדען ואיש אקדמיה גם יחד לא ישוו לציץ חשוף אחד של דוגמנית וכי דברי חכמים אינם באמת נשמעים אלא אם יוצמד אליהם פליט ריאליטי רעשני ובוטה במיוחד.

 

אפשר כמובן לִשְנות על הדיכאון ועל חורבן הבית ועל שמחת האהבה כטוב לבה ביין ועל איך מן המיצרים בוקעת תשוקה גדולה ומהאובדן עולה הזדמנות חדשה ולהביא סיפורים מהעבר היהודי ולמוסרם בהקשרם העדכני, האישי והציבורי, מחורבן לתיקון, ומעצב לגאולה. אבל יש עתות שהדרשנות האובססיבית מרחיקת הלכת על קוצו של יוד פשוט יוצאת מדעתה ומאבדת אחיזה משמעותית, כי בהשראתה יכול בעצם כל אדם לומר כל דבר, על כל דבר.

 

כי כמו שלימדונו חז"לינו, אין דבר שלא תוכל להתפלפל בו די, כך שתביאנו למחוז חפצך מלכתחילה. מבוכות הפלפלת סבוכות כל כך, שלעתים הקשר בינן ובין המקור טעון במוטיבציות שונות וזרות, מודעות או סמויות. ובדרכים הפתלתלות מין הפשט אל הסוד זורמים מים רבים של פוליטיקה ישנה ומניפולטיביות זולה, מאז ועד היום.

 

בכלל, מי שמתיימר לדעת חשבונות שמים, חשוד בעיניי מראש בחילול שמים, ויותר מכך, בחילול כבוד האדם. הרי אין צורך באזכור חורבן הבית, על כל מנהגי האבלות שלו, כדי לתת תוקף לטענה מוסרית זאת או אחרת, ואין צורך בעילה לכל דרשה ותירוץ מדאורייתא לכל מחשבה חדשה, בעיקר כשאינספור עניינים בוערים ועכשוויים קוראים להתייחסות מחשבתית ומעשית הרבה יותר דחופה ועניינית.


צילום: מיכל פתאל

 

ודווקא בימים נפיצים אלה, של נהייה ניו אייג'ית מפוקפקת אחר משמעות (עדיף פשטנית, נוחה, חיוביסטית ומעצימה, שמתחילה מבפנים ומפרנסת היטב את מפיציה) או מחאה (כלשהי, לא חשוב על מה, שיהיה מה לעשות עם השעמום כל קיץ), וכשנבחרינו תובעים להפוך את המדינה ל"יהודית בעלת משטר דמוקרטי", מתוך צמצום רוחין ותחת השילוש המסוכן של בלבדיות תרבותית, רגשנות לאומית ושיקולים פוליטיים נפשעים, וכשעדיין אין תחבורה ציבורית בשבת בישראל, ומדי פסח נמכרת כל המדינה לגוי כדי לתחמן את אלוהים, כי יש גזירות שאי אפשר לעמוד בהן – חשוב בעיניי להפקיע את המונופול האינפנטילי ואת הניכוס הבלעדי והאובססיבי על האור ועל חוכמת החיים מין המרחב, ההיסטוריה, התאריכים וההקשרים היהודיים בלבד. הדגש הוא על הבלבד.

 

ספרות המחשבה היהודית, כבודה במקומה. אבל מאתגרת ועשירה, יצירתית ומכוננת ככל שתהיה, היא אינה היחידה, ויש בה גם עונות שחונות וחשוכות, ורגעיה הטובים הם דווקא אלה הספוגים בהשפעות זרות עסיסיות או במרדנות רדיקלית. ובכל מקרה, יש להרחיק את עסקי הדת ואת עסקניה מן השררה ומן הבעלות על המאה והדעה של השעה, כי מעבר לכך שלתורה 70 פנים והיא נמסרת בקלות בידי שוטים (ועלולה בקלות להתסיס המון רב, שבוי, להוט וקנאי בשם אלוהים), גם לעתים קרובות מדי מופיע השטן עצמו כאיש האלוהים. " ספרות המחשבה היהודית, מאתגרת ועשירה, יצירתית ומכוננת ככל שתהיה, אינה היחידה, ויש בה גם עונות שחונות וחשוכות. רגעיה הטובים הם דווקא אלה הספוגים בהשפעות זרות עסיסיות או במרדנות רדיקלית "

 

וזה מזכיר לי משום מה את אחת התופעות הנקלות באזורנו - כל עבריין צמרת בדרך לגזר דינו, אחרי שעשק, גזל, פרץ, הונה, שיבש, נקם, השפיל, רצח, ירש וקילל, מצמיח לפתע כיפה גדולה ונישאת על ראשו, ולבו מתמלא אמונה, כנראה באלוהים, וכבר הוא מקפיד להיזהר בין המיצרים, לצום ביום הכיפורים, לשמור את השבת, להרבות צאצאים, לצטט פרשנויות זולות ולחשב גימטריות בזויות ואף להצביע בבחירות במועמדים הנכונים, וקורטוב זחיחות של אור לגויים (המתבטאת בעיקר בהתנשאות או שנאה לגויים) מתחילה להתנחל בלבבו.