הקרב על הבית

בשבת האחרונה, רגע לפני שהשבוע השני נפתח, החליטו חברי התוכנית לארגן מחדש את כיתת הלימוד, להסיט הצידה את השולחנות והכיסאות, את הספרים וכלי הכתיבה, ולהפוך את החלל למרחב ביתי. ספות הוכנסו, שטיחים הונחו על הרצפה, הובאו שמיכות וכריות – בית של ממש, תחליף לביתם האמיתי של רוב משתתפי התוכנית, שנמצא מעבר לים. כבר כמעט שבועיים שהם מחוץ לביתם, מנהלים קשרים דרך הסקייפ והאימייל. זה אינו ביתם. במובנים רבים, הם באו לכאן, לישראל, לתוכנית אקדמית על ציונות ומנהיגות, כדי לבחון מחדש את שאלת הבית: האם ביתם הנוכחי בצפון אמריקה יהיה ביתו העתידי של העם היהודי? האם ישראל תהיה להם לבית אלטרנטיבי? האם קולקטיב יהודי חייב בית לאומי משלו? וכאילו בכיתה הזאת, שהוסבה לבית קטן, מאולתר, ארעי, עמדו כל השאלות האלה באוויר וחיכו לפרוץ.בתפוצות יישאר היהודי אינדיבידואל  (Thinkstock)

פרופ' גיל טרוי מעריץ את תיאודור הרצל, אולי אחד ממעריציו האחרונים של חוזה מדינת היהודים. טרוי, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת מקגיל שבמונטריאול ועמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים, לימד על הרצל בתוכנית, ובשיעור השלישי והאחרון, לאחר קריאה בטקסטים של פינסקר, יונתן זקס, וודי אלן ויאיר לפיד, פתח בדיון על הרלוונטיות של הציונות כפתרון לבעיית היהודים גם במאה ה-21. טענתו של טרוי היתה כי קיום יהודי קולקטיבי משמעותי ייתכן כיום רק במסגרת הציונית. "אנחנו" יהודי, לפי טרוי, אפשרי כיום רק במסגרת הרעיון הציוני. בתפוצות יישאר היהודי אינדיבידואל; בתפוצות הוא יישאר תחת שלטון אחר. לקיחת האחריות לידיים, הריבונות והגורל המשותף, אפשרית רק במסגרת של ציונות. כך אפשר ליצור קבוצה יהודית משמעותית לאורך שנים.

בכיתה מתפתח דיון סוער סביב הנושא. "האומנם?", שואלת אחת מיושבות הכיתה, סטודנטית מטקסס, "האם אין אפשרות לייצר קולקטיב יהודי אמריקאי? האם אי אפשר ליצור יהדות רפורמית משמעותית, ללא טריטוריה וללא צבא וללא חקיקה? האם אחריתו של קולקטיב יהודי בתפוצות היא להיעלם, להיטמע, להיחלש?". השאלות מקבלות צורה והד, מותירות את רישומן. ניכר על פניה של הסטודנטית שהן נובעות מדם לבה, שהיא משוכנעת שניתן לשמר קולקטיב יהודי משמעותי, תחושת יחד יהודית, גם ללא מדינה יהודית וארץ ישראל.

לא כולם בכיתה משתכנעים, אך טרוי לא כאן כדי לשכנע. הוא חוזר על דבריו, מחזק אותם; כמה מן המשתתפים רושמים במרץ; אחר כך עוצרים וחושבים. אני חושב, מסיים טרוי, שצריך לחזור לדבר על ציונות, לעשות אותה רלוונטית למאה ה-21. היא צריכה להיות נחלת כולם. הציונות לא יכולה להיות נחלת הימין, כפי שארגונים כמו "אם תרצו" מבקשים. שני הפוליטיקאים המרכזיים של השמאל האמריקאי בשנים האחרונות, ביל קלינטון וברק אובמה, ממשיך טרוי, הבינו שהם חייבים להחזיר את הסמלים הלאומיים – הדגל, ההמנון – למרכז המפה הפוליטית, ולא לתת לרפובליקנים לנכס אותם לעצמם. כך גם לגבי הציונות: היא נחלת כולם. צריך לפתוח שיח חדש על הציונות, שבו משתתפים כל הציונים. השיח הזה לא שייך לימין. כולנו משתתפים בו, כל היושבים כאן בחדר.

כשר אבל לא נקי

אך נושא הבית היה דומיננטי לא רק בחדרי הכיתות, לא רק בלימודים העיוניים האינטנסיביים, אלא גם במקומות הרבה פחות צפויים – בחדר האוכל, למשל. המשתתפים בתוכנית עושים תורנות מטבח במדרשת עין פרת: בכל יום מצוותים שניים למטבח. אלה אחראים על ארוחת הבוקר, על ארוחת הצהריים ועל ארוחת הערב, כולל ההכנות והניקיונות שלפני ואחרי. אתמול היתה הפעם הראשונה שליז, סטודנטית מבוסטון, היתה בתורנות מטבח. המטבח במדרשת עין פרת מקפיד על הלכות כשרות, וליז, בחורה יהודייה חילונית אמריקאית, בעלת תודעה ציונית, מתודרכת היטב לפני תחילת העבודה – איפה מותר להניח כלים מסוימים ואיפה לא. לאורך היום היא עבדה במטבח במשך כמה שעות, ורק בסוף היום, בתום העבודה, ידעה לנסח את מה שהרגישה, ולשתף.
" סטודנטית מטקסס: "האם אין אפשרות לייצר קולקטיב יהודי אמריקאי? האם אי אפשר ליצור יהדות רפורמית משמעותית, ללא טריטוריה וללא צבא וללא חקיקה? האם אחריתו של קולקטיב יהודי בתפוצות היא להיעלם, להיטמע, להיחלש?" "
ליז סיפרה שהמטבח לא היה נקי, בלשון המעטה. היה בו לכלוך רב, סירחון וזוהמה. היא תיארה סיטואציה שבה היא הוציאה כלים מן המדיח וגילתה שאריות קטנות של אוכל על הכלים. להפתעתה, היא קיבלה הוראה מאחד התורנים הישראלים לאפסן את הכלים במגירות ולא לשטוף אותם שוב. "בקטנה", הפטיר לעברה בסלנג המקומי.

האירוע הזה גרם לליז לחשוב. "אני מתוסכלת", היא אמרה, "שאין הלימה בין אכילת אוכל כשר ובין אכילת אוכל נקי. חשבתי לתומי שחלק מיהדותו של מטבח היהודי הוא הניקיון שלו. אני לא מבינה כיצד אפשר כל כך להקפיד על כשרות, על הפרדת הכלים הבשריים והחלביים, על בדיקת עלי החסה, אך לא להקפיד על ניקיון הכלים. בדמיון שלי, מטבח יהודי הוא מטבח שפועל על פי כללי הכשרות, אך הוא גם נקי, הוא גם מכובד, הוא בריא". את המחשבות האלה היא סיכמה בלבה ושיתפה בהן את הקבוצה. ליז מתכננת לעלות ארצה בקרוב. היא רוצה שהמקום הזה יהיה ביתה. ברגעים האלה במטבח, בין עשרות סירים וקערות, היא חזרה רגע לבית שלה, בטקסס, למטבח הנקי, האמריקאי, הסטרילי, שבו היא מרגישה בבית. גם כאן, במקום הזה, הישראלי, חשבה לעצמה, אני צריכה לעשות לי בית.