השאלה היהודית

שאלת יהדותו של פרנץ קפקא או סוגיית זיקתו ליהדות היא מן השאלות הקשות והמרתקות, וזאת משום שקפקא היה מן הסופרים הספקנים והמהוססים ביותר, שמחשבתם וכתיבתם ואורחותיהם נעשו במשלבים רב-ערכיים, מלאי סתירות, היפוכים ושיבה לא צפויה למקורות. בעיני הוגה מסוגו של קפקא היו עצם השאלות בדבר "הקיום" ן"הזהות" שאלות חצויות ועקומות. "תשובותיו" של קפקא לשאלות הקיום לא היו כמובן פתרונות, אלא כתבי חידה חדשים, ומכאן כי אין צורך לייחס לקפקא מחשבה תקפה, יציבה ופתורה באשר ליהדות. במובנים מסוימים, קפקא מראה לנו כמה קשה, "בלתי אפשרית" (ולכן ובמובן זה בלבד "אפשרית", כלומר "לא הגיונית") היא המחשבה על "להיות-יהודי" במאה ה-20.

 
קפקא. חוויית יהדות מופשטת, מסדר שני

קפקא חשב על היהדות דבר והיפוכו. היתה בו למשל הערצה מובהקת ליהדות מזרח-אירופה, מעורבת בחרדה ובתחושות גועל. היתה בו חיבה רבה לתרבות היידיש – ללשון ולתיאטרון היידי; אך בה בעת, חש כלפיה ריחוק. וכך גם נהג – בדיאלקטיקה של קרבה וריחוק עם השחקנים היהודים שפגש בפראג בשנים 1911-1912. קפקא היה מצוי מעט במקורות היהודיים והבין מקצת ממושגי היסוד של המסורת, אך חווית היהדות שלו נותרה במובנים רבים מופשטת ומסדר שני. כך גם היה בזיקתו לציונות: הוא הכיר היטב רבים מקרב ההוגים הציונים, קרא והאזין לנאומיו של מרטין בובר, הטריח את עצמו לביקור בקונגרס הציוני בווינה (1913), תכנן לבקר בפלשתינה וכמובן למד עברית וקרא, בין השאר (באכזבה גמורה), את יצירתו של י.ח. ברנר. ואולם, כתיבתו ורשמיו מן החוגים הציוניים היו אירוניים להפליא.

רק קנאים גמורים ינסו לגזור לפיכך מחשבה חיובית על אודות הציונות מעיזבונותיו של קפקא. הגותו נותרה ספקנית, מהוססת, עשויה בהיפוכים ובסתירות. ואולי בכך בדיוק אנו שבים לגלות דבר מה יהודי אצל קפקא? שהוא חש וביטא כיהודי את קשיי הקיום, את התהומות ואת הפערים שבין מודרנה ומסורת, בין מערב ומזרח, בין אבות לבנים, בין כתב לדיבור, בין רוח לגוף.

ליצן חצר

רבים מכתביו של קפקא מעידים על מגמה זו – רב-ערכית, הרסנית ובה בעת פורייה ומיוחדת בשאלת היהדות. מכתבו אל האב (שנשלח כמובן לאמו) דן בצד הקפקאי (המתייחס לאביו) אך גם בצד השני – צד לוי (המתייחס לאמו) של מוצאו. באביו ראה את הצד המחוספס, המנוכר, המכחיש את היהדות שבו, וחש בה כאיבר עודף. בצדו האחר ראה אמנם את נצר לימוד התורה (אב סבו מצד אמו נחשב תלמיד חכם ומצוי בתלמוד), אך בה בעת היה צד זה של המשפחה – משפחת לוי – בית גידול לצעירים בלתי מוכשרים, רווקים מושבעים וחולניים, גופים חסרי תכלית וייעוד. " קפקא חשב על היהדות דבר והיפוכו. היתה בו למשל הערצה מובהקת ליהדות מזרח-אירופה, מעורבת בחרדה ובתחושות גועל. היתה בו חיבה רבה לתרבות היידיש – ללשון ולתיאטרון היידי; אך בה בעת חש כלפיה ריחוק "

את קיומו כיהודי חש קפקא גם כ"שוטה" (או כלשונו "ליצן חצר"). אך אין להסיק מכאן כי חש ביהדות באופן בלתי רציני או שחווה את עולמו היהודי כקומדיה. השוטה הוא גם גוף מינורי הפוער פרספקטיבה חומרית אל לב הדברים ומסמן את שקיעתם, את סופיותם. גם כך חוויה קפקא את היהדות: לא כרעיון או כמושג מופשט, אלא כהוויה ממש – כמציאות חיה, מגוונת, קרועה, פגומה, מזוהמת. רבים ממכתביו ומרשימות היומן שלו שבים להעיד על ניסיון זה – ניסיון גופני, "פיזיקלי" של קיום יהודי חצוי, מוכחש, מתלבט, סופני וחסר סוף.

וכתביו? לא רק בתוכנם – בהבעת המחסור וחווית המבוי הסתום, ולא רק בצורתם – בפרגמנטים ובטקסטים לא גמורים, קטועים ומרובי גרסאות – גם בחומריותם ממש – בנדיפותם, בבקשת ההיעלמות שלהם – שבים כתביו של קפקא להעיד על חווית המסורת העמוקה שלו. ולכן, כשאנו דנים לבסוף בשאלת החזקה על כתביו של קפקא שנותרו בעיזבונו של ידידו מקס ברוד, עלינו גם לזכור את החוויה הקפקאית הזאת, האומרת כי הקיום מתחיל, הספרות מתחילה, במקום שבו הכתבים פוסקים. 

לסדרה המלאה של בית אבי חי על "קפקא - האיש, היצירה והחידה"