הרי את מקודשת

כשקבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים עומדת להפסיד משחק במגרשה הביתי באצטדיון טדי (מה שקורה די הרבה בשנים האחרונות), האוהדים ביציע נוהגים לשיר את הפיוט "אדון הסליחות". מילות הפיוט ("חטאני לפניך, רחם עלינו...") משמשות לקהל מפלט אחרון, ניסיון תחנונים לאלוהים שיציל את הקבוצה מהפסד ביתי כואב, מאחר שברור להם שהשחקנים עצמם אינם מסוגלים להוציא את בית"ר מהבור.

אין זה הטקסט הדתי היחיד שאוהדי בית"ר נוהגים לשיר במשחקי הקבוצה, שכן גם השיר "שבחי ירושלים", שמילותיו לקוחות מספר תהילים, מככב ביציעי "טדי", ובניגוד ל"אדון הסליחות", מושר דווקא ברגעי התעלות ושמחה.לעודד עם פיוט. רוני איש רן

רוני איש רן, ירושלמי בן 46, מדריך סיורי סליחות בשכונת נחלאות ובעיר העתיקה, מרוצה מאוד ממנהג זה של אוהדי הכדורגל בעירו. "שירת פיוטים מחוץ לבית הכנסת, במקרה הזה של סליחות, זה דבר נפוץ מאוד ביהדות המזרח (איש רן הוא בן לעדת האורפלים שמוצאה בדרום מזרח טורקיה, על גבול סוריה. ע"מ)", אומר איש רן. "אצל האשכנזים, לעומת זאת, אין קטע של שירה המונית של סליחות".

בתור פייטן מקצועי ואיש שעוסק וחוקר את הז'אנר המוזיקלי הזה, אתה לא מרגיש שלשיר את "אדון הסליחות" ביציע של אצטדיון כדורגל - מקום שהרבה מהשירים בו אלימים ומיניים - זו הזניה של הפיוט?           

"ממש לא. כשאחי היה צעיר, הוא כיכב בקבוצת הכדורסל של הפועל נחלאות, ובכל פעם שהוא היה משחק, היינו באים לעודד אותו. איך היינו מעודדים? בשירת פיוט מיום כיפור. זה היה טבעי כי כל הילדים בשכונה ידעו איך לשיר את השיר הזה. יש משהו יפה בזה שהפיוטים והמנגינות היפות שלהם הם חלק מהחיים". 

סליחות עם סלסולים

איש רן יעביר ביום שלישי השבוע סיור סליחות בעיר העתיקה, במסגרת פסטיבל "מוזיקה מקודשת", שנערך בימים אלה בעיר כחלק מ"עונת התרבות" בירושלים. זהו סיור לילי בעקבות בתי כנסת שונים ברחבי העיר העתיקה, שבהם מושרות הסליחות מחצות.

"פיוטי הסליחות הם פיוטים שנכתבו לתקופה הזאת בשנה – 40 הימים שבין ראש חודש אלול ליום כיפור", הוא מסביר, "תוכנם עוסק בבקשת סליחה על מעשים רעים שעשה האדם בשנה האחרונה ובקשת הצלחה לשנה הבאה. בעדות המזרח הסליחות מושרות לפנות בוקר במהלך 40 הימים האלה, לפני תפילת שחרית, אבל אצל החבר'ה הצעירים היום, מעדיפים לשיר את הסליחות אחרי חצות כדי לחסוך מעצמם השכמה מוקדמת". " רוני איש רן: ההבדל במנגינה בין הסליחות ושאר הפיוטים הוא שהסליחות נשמעות יותר כמו זעקה, אפילו אם הן קצביות. יש במנגינה ובאופן השירה שלהן משהו משתפך וזועק. המנגינות דומות, בגדול, למוזיקה של ארצות המוצא שבהן נכתבו "

מעבר לתוכנן, הסליחות הן אירוע מוזיקלי. ישנן קרוב ל-20 סליחות שונות, ולכל אחת מנגינה משלה. אופן השירה משתנה - לעתים שר החזן בלבד, לפרקים כל הנוכחים בבית הכנסת, ויש אפילו קטעים שמיועדים לשירה של ילדים בלבד.

"ההבדל במנגינה בין הסליחות ושאר הפיוטים", מספר איש רן, "הוא שהסליחות נשמעות יותר כמו זעקה, אפילו אם הן קצביות. יש במנגינה ובאופן השירה שלהן משהו משתפך וזועק. המנגינות דומות, בגדול, למוזיקה של ארצות המוצא שבהן נכתבו הסליחות, ומאחר שהמקור של רובן בארצות המזרח, הסולמות לקוחים מהמוזיקה המזרחית ובשירה יש סלסולים".

להתחבר לעולמות עליונים בבקשה

אירוע מעניין נוסף שמציע פסטיבל "מוזיקה מקודשת" הוא מפגש היכרות עם שירת ה"בקשות" בבית הכנסת שבמתחם קבר דוד בהר ציון, שיתקיים ביום חמישי. "בקשות" הן סוג אחר של פיוטים שבמשך מאות שנים הושרו בעונת החורף בלבד בארצות המזרח. ה"בקשות" נכתבו על ידי משוררים בקהילות ספרד ומיסטיקנים מצפת במאה ה-16, ומאוחר יותר, על ידי משוררים ממרוקו והעיר חלבּ בסוריה.

הטקסטים של ה"בקשות" מיסטיים יותר מהסליחות, ובליווי המנגינות הייחודיות, הן מבקשות "להתחבר לעולמות עליונים", כפי שמסביר יאיר הראל, מנהל אתר "הזמנה לפיוט" והמנהל המוזיקלי של פסטיבל הפיוט, שמוביל את הביקור בבית הכנסת בקבר דוד עם החזן אברהם כספי.

"מה שמיוחד בבית הכנסת בקבר דוד", מסביר הראל, "זה ששם שרים את ה'בקשות' במשך כל ימות השנה. זה קורה בלילות חמישי, ולא בערבי שבת, כמו שהיה נהוג בקהילות המזרח, ומגיעים מדי שבוע כמה עשרות עד כמה מאות אנשים. המסורת בקבר דוד מושפעת מהקהילות במרוקו ובחלבּ, שעלו לארץ אחרי קום המדינה. ה'בקשות' נשמעות כמו מוזיקה ערבית מהמאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ומי שאינו בקיא במבטא של יהדות ארצות המזרח עשוי לטעות ולחשוב שגם מילות השירים בערבית".

הראל וכספי, שמשמש חזן בבית הכנסת בקבר דוד זה 60 שנה, מזמינים את הקהל להיות נוכח בשירת הבקשות השבועית, ולפני כן הם עורכים מפגש הכנה והסבר.            

בקטע פולקלוריסטי

תושבי שכונת נחלאות בירושלים מכירים היטב את הריטואל: מדי שנה, בתקופה הזאת, מוצפת השכונה בתיירות פנים ממרכז הארץ. המבקרים עולים לירושלים לקראת חצות, מתגודדים בקבוצות בלוקיישנים קבועים וממתינים למדריך שייקח אותם לסיור סליחות. מילת התואר "אסלי" נזרקת לאוויר באופן תדיר בקרב התיירים, נמהלת בבליל צלילים שכולל גם טיפוף עקבים, פתיחה של שקיות במבה ורינגטונים של פלאפונים. מסיירי הסליחות מגיעים עם עיניים נוצצות של מי שעומדים לחזות בפולקלור זר ומסתורי, ולרגע אפשר לשכוח שמדובר בסיור בין בתי כנסת ברחובות במרכז הבירה הישראלית.

מיטל עופר, מי שמרכזת את פסטיבל המוזיקה המקודשת במסגרת "עונת התרבות", מודה שיש לה יחס אמביוולנטי לטרנדיות של סיורי הסליחות. "מצד אחד, אנחנו רוצים שאנשים שאינם מכירים את המוזיקה המקודשת הנהדרת שיש בירושלים יבואו, יסיירו ויכירו עולמות חדשים", היא אומרת, "כי המוזיקה המקודשת היא באמת חלק בלתי נפרד מהעיר הזאת. אתה מסתובב בירושלים ושומע תפילות ארמניות, שירה מבתי כנסת ומואזין באותו הרחוב, וזה גורם לך להבין שאתה נקודה בזמן, כי גם לפני 100 ו-200 שנה שמעו אותן מנגינות באותו הרחוב.

"מצד שני, יש משהו שטחי בזה שסיורי סליחות, למשל, הפכו להיות משהו מאוד אִין. תסתכל מה לובשים התל אביבים שמגיעים לסיורים האלה - בגדים צמודים, נעלי עקב - ותבין שהסליחות הפך לטרנד אקזוטי. אנשים לא מבינים בכלל מה זה אומר 'סליחות', אבל באים לסיור בקטע פולקלוריסטי, נהנים להתבונן מהצד במבטא המזרחי, בבתי הכנסת, בסירי הקובה, כאילו זה זר להם ולא חלק מהמורשת שלהם.

"עצוב לי שאנשים מגיעים לבית כנסת בבורות מוחלטת, ולכן חשוב לנו שהסיורים האלה ילמדו את האנשים איך לשיר פיוט, ולא רק יספקו להם הצצה לעולם הפיוט. לעבור על בתי כנסת רק כדי לסמן 'וי' ולהמשיך לאתר הבא, מבלי להתחבר למקום, יהיה פספוס בעיניי".                 טרנד שזולג גם לעיר העתיקה. נחלאות (פלאש90)

רוני איש רן, כיליד נחלאות שחי בה עד היום, צפה בטרנד מתהווה מול עיניו. "סבתא שלי נפטרה בשנת 85'", הוא מספר, "וכשהיא ושאר בני הדור שלה מתו, השכונה עברה שינוי. נכנסו לפה סטודנטים צעירים שגילו סקרנות גדולה כלפי המרחב שבו הם חיו, וזה התחיל מהלך של הפיכת נחלאות והמורשת הירושלמית לאטרקציות תיירותיות. בהמשך שיפצו את השוק, הבינו שהקולינריה הירושלמית היא משאב רציני, וזה זלג כמו כן לעיר העתיקה, שגם בה מגלים עכשיו יותר סקרנות בעבר.

"כשהייתי ילד, היינו מתביישים להגיד שאנחנו מנחלאות, והיום זו גאווה להגיד שאני משם. לקחו את השוק, השכונה, העיק העתיקה והסליחות ותפרו את כולם ביחד לעסקת חבילה כזו של חזרה לשורשים - והישראלים מתים על זה. אני מדריך קבוצות במשך כל השנה, ורובם ככולם חילונים גמורים. זה הפך גם לאטרקציה של ועדי עובדים; הנה, לפני כמה שבועות הדרכתי קבוצה של עובדי סלקום".