הצגה ראשונה

רחוב שילה ביום: המולת סוחרים משוק מחנה יהודה הסמוך; מכוניות מפלסות את דרכן בכביש הצפוף, נבלעות ברחוב אגריפס; קולות נגינה ושיחה מן הבתים הקרובים; חתול רחוב קופץ על מדרגות שכונת נוה שלום הישנה. רחוב שילה בלילה: השוק הצבעוני נם את שנתו, אוגר כוחות לקראת היום הבא; הבתים שרויים בתרדמה, ורק אחד מהם, דלתו פתוחה לרחוב, קורן באור צהבהב. הצצה קטנה פנימה מגלה ארון קודש מעץ ונברשות זכוכית. זהו בית הכנסת אוהבי ציון. השעה המדויקת היא חצות וחצי – ואלה הסליחות.

 
האור הצהבהב הקורן כלפי הרחוב. בית הכנסת אוהבי ציון, מאז 1905

תולדותיו של בית הכנסת הקטן במרכז נחלאות לוקחות אותנו עד שנת 1881, אז נוסדה אגודת אוהבי ציון בידי יהודים פרסים שעלו ארצה והתיישבו בשכונות החדשות של ירושלים. בניין בית הכנסת נבנה ב-1905, ובמשך שנים שימש לתלמוד תורה ובית כנסת לעדת הפרסים. התפילות שבו התקיימו בנוסח יהודי פרס, והוא משך אליו קהל רב – בעיקר ב'שירת הבקשות', שמתקיימת בשבתות החורף, ובטקס הסליחות בחודש אלול.

עם השנים התמעטה אוכלוסיית המתפללים - שמתוכה יצאו חתני פרס ישראל, אנשי חינוך והייטק, פוליטיקאים ואנשי רוח – אך בשנים האחרונות הוא מחדש את פניו. כיום מחזיק בית הכנסת "אוהבי ציון" דף פייסבוק פעיל, מקיים תפילות כסדרן בשבתות ובחגים, ובחודש אלול מארח בית מדרש שכונתי ששמו היום, ואליו נאספים צעירים וצעירות מן הסביבה.

עלילה מותחת

ב-00:30 ניתן האות: החזן מתחיל את הסליחות. אך מכאן ואילך, התפילה מתנהלת על ידי ציבור המתפללים. הקטעים השונים מחולקים על ידי אחד הגבאים וקטעים אחרים נאמרים בספונטניות על ידי המשתתפים, רובם צעירים בני 20-30. עזרת הנשים בבית הכנסת בולטת בייחודיותה: חלל גדול שחלונותיו פתוחים לרווחה לעזרת הגברים, ולפיכך הנשים – שגם להן נציגות נכבדה בסליחות באוהבי ציון – שותפות לתפילה באופן משמעותי.

באמירת שלוש עשרה המידות, לב לבן של הסליחות, הגבאי תוקע בשופר; הפיוטים המוכרים כמו "בן אדם מה לך נרדם" או "אבינו מלכנו, רחם עלינו" מושרים בצוותא, ובפיוט הקלאסי "אם אפס רובע הקן", שמספר בדרמטיות על עקדת יצחק, אפשר להרגיש את המתח שמלווה את הסיפור המכונן הזה – אף שסופו ידוע לכול ואף שהפיוט מושר בכל לילה. האווירה הייחודית הזאת יוצרת את המתח, ובכל לילה עולה מחדש השאלה אם אברהם ישחט את בנו. " המעבר מענייני היום יום של מהלך השנה אל תוך הימים הנוראים הוא לא טבעי ואפילו קשה. העיסוק המתמשך באמירת סליחות עוזר להפנים את המעבר הזה ולהגיע לראש השנה עם חיבור עמוק יותר לטקסטים, למעמד ולאלוהים "

תומר הכהן, סטודנט באוניברסיטה העברית ואחד מגבאי בית הכנסת, הוא בן למשפחת המייסדים של אוהבי ציון. כשאני שואל אותו על ייחודן של הסליחות בבית הכנסת, הוא מצביע על השעה שבה הן מתקיימות – בשונה מרוב בתי הכנסת הספרדיים, שבהם משכימים לאמירת הסליחות לפנות בוקר.

"זיכרון הסליחות הראשון שלי הוא מגיל קטן", הכהן אומר, "היינו קמים בשלוש בבוקר ונוסעים יחד לבית הכנסת לומר סליחות. זו חוויה טובה, אבל קשה לחזור עליה כל יום. הבחירה לקיים את המניין דווקא בחצות הלילה מעוגנת בהלכה, והיא נועדה לענות על הצורך של הציבור לומר סליחות בתחילת הלילה. ואכן, כשהתחלנו את מניין הסליחות בשנה שעברה ראינו שהרבה אנשים מצאו אצלנו את מבוקשם. ממה שאני יודע, יש מעט בתי כנסת ספרדיים שנוהגים כך".

הסליחות מסתיימות, השעה היא אחת וחצי בלילה. אני חושב על המתפללים – אנשים עובדים, סטודנטים, הנאלצים ללכת לישון בשתיים מדי לילה במשך חודש שלם. אך לאמירת הסליחות בשעה הזאת הקסם שלה, ולמרות שעות השינה המועטות, הטקס היומי מצליח להכין את המשתתפים לימים הנוראים.

"זו לדעתי המטרה של המנהג הספרדי לומר סליחות כבר מראש חודש אלול", אומר תומר, "המעבר מענייני היום יום של מהלך השנה אל תוך הימים הנוראים הוא לא טבעי ואפילו קשה. העיסוק המתמשך באמירת סליחות עוזר להפנים את המעבר הזה ולהגיע לראש השנה עם חיבור עמוק יותר לטקסטים, למעמד ולאלוהים".