החורף של פראג

מרדכי אורן, חבר קיבוץ מזרע ופעיל בולט במפלגת מפ"ם, ישב בליל הסילבסטר 1951 ברכבת שעברה בצ'כוסלובקיה בדרך מברלין לציריך. כשהתקרבה הרכבת לפראג, עלו עליה אנשי משטרת הביטחון המקומית והורידו אותו. הוא נעצר והועבר לכלא. תחילה חשב שמעצרו הוא טעות, אבל מאוחר יותר הבין לזוועתו שנגזר עליו למלא תפקיד באחד ממשפטי הראווה הסובייטים הידועים בהיסטוריה: משפטי פראג.

מתוך "מתוך הצללים". הנאשמים הם בסך הכול ניצבים

בימים אלו מוקרן בישראל הסרט הצ'כי "מתוך הצללים", המבוסס על משפטי פראג. הסרט, שנעשה בביטחון מרשים, מספר את סיפורו הבדוי של קפטן האקל: בלש בכיר וקשוח במשטרת פראג ההופך בניגוד לרצונו לשותף בהפללתם של כמה מחברי הקהילה היהודית – הנאשמים במשפט הראווה הסובייטי. האקל מחליט להיאבק על האמת ולהוציאהּ לאור. אבל מה שבעיקר מעניין במאבקו היא תשוקתם של יוצרי הקולנוע והצופים לחוש תיקון – יותר נכון, לאנוס תיקון – ביחס לשותפות של בני אדם במעשי עוול המתקיימים בכל עת ובכל מקום.

משפטי פראג נערכו בבירת צ'כוסלובקיה בסוף 1952 והם נחשבים לרגע המפנה בעמדתה של רוסיה הסובייטית כלפי ישראל הצעירה. אחרי שתמכה בהקמת המדינה בהצבעה באו"ם וקיימה קשרים עם ממשלתה ועם נציגי התנועה הקיבוצית, התאכזבה רוסיה הסובייטית מאופי המדינה המתגבש, בעיקר משום שהתכחשה לחזון הקומוניסטי ותחת זאת הידקה את קשריה עם ארצות הברית.

כפי שברית המועצות גילתה לימים, לתמיכה בהקמת ישראל באו"ם היה מחיר נוסף, בדמות אובדן אהדתן של מדינות ערב. כדי לקנות את זו מחדש, החליטה לנקוט מדיניות עוינת כלפי ישראל והציונות. שיאה התגלם במשפטי הראווה של שנות ה-50, שרבים מנאשמיהם היו יהודים שנחשדו בריגול לטובת האימפריאליזם האמריקאי והציוני.

"כבודי נדרס"

סטלין. אכזבה מישראל   הבולט בנאשמי פראג היה רודולף סלנסקי, מזכיר המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה. סלנסקי הוצא להורג אחרי ש"הודה" שהיה סוכן ציוני וריגל לטובת האמריקאים. אורן וישראלי אחר, שמעון אורנשטיין, נעצרו כדי לשמש עדים במשפט הזה ומאוחר יותר הפכו לנאשמים במשפט נפרד.

מי שצופה ב-2013 ב"מתוך הצללים" זוכה לראות יהודים לשניות ספורות בלבד. חפותם ברורה מאוד ויהדותם ברורה מאוד: כדי שלא נתבלבל חלילה. וכדי שנוכל להבדיל את האקל וחבריו מהנאשמים היהודים, הפכו יהודי "מתוך הצללים" לחובשי כיפות, פיאות וחליפות שחורות. מקצתם גם עובדים כצורפים.

במציאות, רוב נאשמי משפטי הראווה היהודים היו חילונים. אורן, איש אמיץ ורב פעלים, היה קומוניסט שזוהה עם הפלג השמאלי הפרו-סובייטי של מפ"ם. אחרי ששוחרר, נטה לייחס את מה שקרה לו לעיוות בשיטה שאינו מעיד על פגם בנכונות הדרך.

ב"רשימות אסיר פראג", ספר שכתב שנתיים אחרי שחרורו, מסר אורן את חוויותיו, בין היתר, על הקור של החורף הצ'כי. העצירים בכלא קיבלו שמיכות דקות ואולצו לישון כשידיהם מחוץ לשמיכה. בזמן שישנו, הכניסו אינסטיקטיבית את הידיים הקפואות מתחתיה. הסוהרים היו מעירים אותו בצעקות ובמכות ודרשו מהם להוציא את הידיים – כך, עשרות פעמים בלילה.

אורן רצה לישון. "מיחושי הראש תוכפים יותר ויותר", כתב, "אני מתקשה מאוד בהליכה. בהתהלכי בתאי אני נסמך בידי על הקירות. כשאני צונח על מושב הנחקרים עיני נעצמות בלחץ משקולות כבדים. יש שאני נרדם פתע וצונח לרצפה. מטח גידופים ניטח עלי. אני מקבל עונש: עמידת דום.

"לישון, לישון, לישון. איני זקוק עתה לשום דבר אחר בעולם. אני רעב ככלב. אינני צריך כלל לחם. אני כלוא בין חומות. מי הוגה בחיי חירות? מה שלום יקירי בבית? אינני מסוגל להגות בהם. אני מושפל וכבודי נדרס. אינני זקוק לכבוד. שום דבר בעולם לא נחוץ לי. דבר אחד בלבד אני חסר. לישון. אך מבקשי 'האמת' אינם מניחים לי".

עדויות מוקלטות. בבית משפט

"מתוך הצללים" אינו מתאר את ההכנות המורכבות למשפט הראווה. לנו הצופים ידוע מכתביו של אורן כי הנאשמים למדו לדקלם טקסטים שנכתבו מראש על ידי החוקרים ולאחר מכן הוקלטו אומרים אותם. ההקלטה היתה אמורה לשמש את הסובייטים אם אחד הנאשמים יסטה מהנוסח הכתוב. לשולחנו של השופט הוצמד מתקן איתות, שהיה אמור להבהב בעתות סטייה.

ההקלטות מעולם לא הופעלו. איש מהנאשמים לא סטה מהנוסח שלמד לדקלם. התקלה היחידה קרתה כשהשופט דילג בטעות על אחת השאלות וקפץ לאחרת, והנאשם דקלם את התשובה לשאלה שלא נשאלה.

בחקירותיו הראשונות ניסה אורן להתנגד. עם הזמן, גילה סימני שבירה, הסכים לחתום על פרוטוקול וידוי מוכתב ראשון ואחריו גם על שני ושלישי. "זה שבוע ימים, ביום ובלילה, גוררים אותי מהתא אל החוקר, מהחוקר אל התא וחוזר חלילה, עד בלי סוף", כתב, "ראשי מיועד כנראה להבקיע חורים בקירות, ברצפה. גופי מטאטא את לשכת החקירות; עמידות דום שאין להן סוף; רוחות פרצים שאין להן רסן. כוחותי אוזלים. עלי לשמור על שארית כוחי. אני חותם על הפרוטוקול הראשון, כפי שדרשו ממני, ומוסיף: 'סאדיסטים שכמותכם, ימח שמכם'. " הנאשמים למדו לדקלם טקסטים שנכתבו מראש על ידי החוקרים, ולאחר מכן הוקלטו אומרים אותם. ההקלטה היתה אמורה לשמש את הסובייטים במקרה שאחד הנאשמים יסטה מהנוסח הכתוב. לשולחנו של השופט הוצמד מתקן איתות, שהיה אמור להבהב בעתות סטייה "

"עוברים עלי ימים וערבים של לימוד תפקידי בהצגה. הלילות הם קודש לשינה. יום יום, ערב ערב, אני נקרא אל החוקר. עלי לקרוא את תפקידי - כלומר את עדות הכזבים שלהם -  פעם ופעמיים ושלוש. ככלות קריאתי מציג לי החוקר את השאלות הרשומות לי בעדות ואני משיב את התשובות הרשומות בה. כשבועיים ממשיך 'הלימוד'... האם זאת החזרה הכללית לפני הכרעתי על קרשי ה'הבמה'?".  

אורן הוכרע לבסוף, אבל הגוף שמעמיד את עצמו בסכנה ב"מתוך הצללים" הוא גופו של הבלש האקל. האקל שייך למסורת ארוכה של גיבורים בסרטי תיקון היסטוריים. בסרטים מעין אלה, מי שסופגים את מרבית האש הם הניצבים. הגיבור, גם אם לא יבין זאת מיד בהתחלה, יגלה בסוף הדרך שהזוועה שהתרחשה התגלתה בעצם כמבורכת: היא הרי זו שתזמין אותו לעבור טקס חניכה שבמהלכו יחווה את המהלך המשמעותי בחייו. מהו המהלך הזה? על פניו, זהו מהלך אתי: בירור פנימי של טוב ורע; בירור הגבול שמעבר אליו הגיבור כבר לא יוכל לשאת את הרוע. במילים אחרות, זהו מהלך שבו פוגשים את הדבר שאפשר – ואף חובה – להסתכן במוות בשבילו.

ב"מתוך הצללים" הגיבור האקל אינו כורע תחת עומס הזוועה שחווים אלה שהופללו; הוא לא מכיר כלל את מרדכי אורן, או את שאר היהודים, ניצבי הסרט. לבסוף, ואף שכלל אינו נתקל באורן או בחבריו היהודים המופללים, האקל כורע תחת נטל האמת - אמת א-פרסונלית ולא אמוציונלית - והיא הדבר שדוחף אותו להילחם עד תום.

המכורים למוות

יש גיבורים שאינם מסוגלים למצות את המהלך, ולכן הם חוזרים לנקודת ההתחלה. רב סמל ויליאם ג'יימס, גיבור "מטען כאב" האמריקאי, מכור לרגע שבו הוא עלול להתפוצץ כל פעם מחדש כמפקד יחידת סילוק פצצות בעירק. קפטן בנג'מין וילארד מ"אפוקליפסה עכשיו" מכור לכמעט-מיתות שמזמנת לו ווייטנאם. וילארד וג'יימס מכורים לכמעט-מוות, למוסתר, ללא-נחשף. כך או כך, העירקים והווייטנאמים משמשים ניצבים.

מפ"ם וקיבוציה ניהלו לאורך משפט אורן מאבק בין הסתרה והכחשה לחשיפה והכרה. המשפט, שהתקבל בזעזוע ובמבוכה עמוקים, הפך לאחד הרגעים החשובים בפרידה מהאב הסובייטי המדומיין והביא בסופו של דבר לסילוק הפלג השמאלי הרדיקלי של מפ"ם בראשות משה סנה. על אורן נגזרו 15 שנות מאסר, אך בפועל הוא שוחרר ב-1956. הוא נוקה רשמית מאשמה ב-1963 ונפטר במזרע ב-1985.

סרטים שמבקשים לעשות תיקון כזה בהיסטוריה ובהווה, ו"מתוך הצללים" הוא אולי אחד הנציגים היומרניים ביותר שלהם, הם כשלעצמם משפטי ראווה. משפט ראווה שמעלים היוצרים וצופיהם, אנחנו.