הפיהוק

עדי תשרי. צילום: מוטי קיקיון חַמִּים שָׁם עַד שֶׁדָּבִיק

בְּמִטָּתִי פֶּצַע מִתְעוֹרֵר

בֹּקֶר מַאי מִתְהַבֵּל

מַנִּיחַ לִי רֶגַע מִתְפּוֹגֵג

לְהִתְעַטֵּף בַּזֵּעָתוֹ שֶׁל אֶתְמוֹל.

בַּמִּקְלַחַת אֲנִי רוֹצָה לְהֵאָחֵז

אֲבָל הַתְּרִיס שָׁבוּר

וְאוֹר חוֹדֵר לְחַדְרִי הַלַּח

אֲנִי סוֹגֶרֶת אֶת הַדֶּלֶת

אֲנִי פּוֹתַחַת חַלּוֹן

מַרְתִּיחָה מַיִם, מְטַגֶּנֶת בֵּיצָה שְׁבוּרָה

הַפִּהוּק יוֹצֵא מִמֶּנִּי עַכְשָׁו

אֲנִי תּוֹפֶסֶת אֶת הַפֶּתַח בֵּין שִׁנַּי

נוֹשֶׁכֶת שְׂפָתַיִם שֶׁלֹּא יִקְרְעוּ

מַעֲבִירָה לָשׁוֹן עַל הַסְּדָקִים

מְמִסָּה אֶת הַחֹשֶׁךְ בְּכוֹס קָפֶה

אֲנִי מַנִּיחָה אֶת הַכֵּלִים בַּכִּיּוֹר

אֲנִי מִתְיַשֶּׁבֶת לֶאֱכֹל.

אייפון

שפה יוצרת מציאות. מאז ומתמיד מאוד מצאה חן בעיניי העובדה שאני יכולה להמציא משהו, להגיד אותו והוא יהיה קיים בעולם. מבחינתי, זה השער ליצירה. הכתיבה עוזרת לי לפשט את המחשבות, את הרעיונות שעולים לי בראש, כאילו מדובר בפריסה של מפה על משטח מאוד גדול. לעתים השטח יותר גדול מהתפיסה של העין, ואז צריך לעבור קדימה ואחורה שוב ושוב בין הדפים, בין המדיומים השונים; דפים, מחשב, הערות במכשיר הנייד, הקלטות קוליות.

מצד אחד, הכול זה שימושים שונים של השפה. מצד שני, כל אחד מהמדיומים משפיעים על הטרנספורמציה שהמסר עובר מהמחשבה אל הקורא. אם אני כותבת טקסט באייפון, הטקסט יהיה יותר קצר, עם שורות קצרות. אם אני מקליטה את השיר, אז אני אחבר בין השורות ואשים לב יותר למצלול של המילים ולניגון של השיר. בכתיבה במחברת הטקסט יהיה עם שורות ארוכות, יותר אסוציאטיבי, פחות מסודר. כשאני כותבת, אני אוהבת להשתמש בכל הכלים האלו זה אחרי זה כדי לייצר בעצם תהליך של לידה לשיר עצמו. מהו השיר? ככל שאני שמה יותר מכשולים בפני השיר שלי, כך גדל הסיכוי שהזהות שלו תהיה יותר מגובשת וברורה.

פודקאסט

בשנה האחרונה עבדתי על פרויקט שנקרא "שמע", שמטרתו לנסות להשיב לשירה את המעמד האודיטורי שלה; לייצר מעיין מאש-אפ טקסטואלי שהוא מקטע רציף של שירה ושיחה. בעבר, שירה עברה מפה לאוזן, וכיום הקהל בעיקר קורא אותה. מעניין מבחינתי לייצר כתב עת פואטי שיוגש כפודקאסט. לא תוכנית רדיו על שירה, אלא טרק אחד ארוך שהופך את התוכן לרצף. בלי הסברים, בלי להציג את הכותבים ובלי לחשוף את הטקסטים עצמם באתר האינטרנט. " לעתים אני מנסה להבין בעצמי אם כשאני קוראת טקסט, אני בעצם מקריאה אותו לעצמי בלב. יש נחמה מאוד גדולה בכך שטקסט כתוב הוא משהו שניתן לחזור אליו, ובכל מפגש למצוא בו משמעות חדשה "

ההבדל בין קול, הקלטה של הקראה או של שיחה, ובין טקסט כתוב, הוא הבדל של שמים וארץ. אני חושבת שבתקופה הנוכחית מדובר במשהו שמאוד מתפספס. היום אנחנו מתקשרים בעיקר בטקסט – אסמסים, וואטס-אפ, צ'טים. פעם התקשורת היתה בעיקר אודיטורית – טלפון, רדיו. הקול הוא יותר אינטואיטיבי, יותר חודר, לדעתי, מאשר מילים כתובות. הרבה יותר קשה להעביר משמעות בטקסט מאשר בקול. יש כוח מאוד גדול לטקסט שמדבר אלייך ואת נתפסת בו באותו רגע. הקול הוא רגעי, קיים כל עוד הוא מתמשך. טקסט כתוב תמיד נמצא שם, לכן ניתן לחזור אליו שוב ושוב ולנתח אותו ביתר קלות ולנתק אותו אפילו מהמשמעות המקורית שלו. מן המקור שלו. זה פחות מתאפשר בהקלטה של שיר, שם נמצא הקול של היוצר והדגש שהוא נותן למילים, הטון שלו, הווליום, הרגש. הקול מוסיף לטקסט אלמנט של חד פעמיות, מקשר אותו לאלמנט הזמן, ועל כן השיר קרוב יותר ל"ייצור המציאות".

מצד שני, גם בטקסט יש רתימה של הרגע. לעתים, אני מנסה להבין בעצמי אם כשאני קוראת טקסט אני בעצם מקריאה אותו לעצמי בלב. יש נחמה מאוד גדולה בכך שטקסט כתוב הוא משהו שניתן לחזור אליו, ובכל מפגש למצוא בו משמעות חדשה.

קדוש, קדוש, קדוש

קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ

נִאֱחֹז בְּחַיִּים

נִאֱחֹז בְּאָחִי שֶׁיָּשֵׁן לְיָדוֹ

נִאֱחֹז בְּסָבָתִי, בהיעדרה

לַיְלָה אֶחָד יְשֵׁנָה בַּחֶדֶר הַשֵּׁנִי

שֵׁשׁ בְּבֹקֶר אָחִי הֵעִיר אוֹתָהּ

כִּי סֹבִּי לֹא הָעִיר

הָיִיתִי מַחֲזִירָה אוֹתוֹ לְמַעַן הַחַגִים

הָיִיתִי תּוֹלֶה אַתְּ הַגִּדּוּל שֶׁלּוֹ עַל הָעֵצִים בְּשִׁדְרָה

הַיְנוּ הוֹלְכִים שָׁם

מתפעלים מֵהַמַּהְפֵּכָה

הַיְנוּ מִתְיַשְּׁבִים עַל סַפְסָל

הוּא הָיָה נִזְכַּר, אֲנִי

הָיִיתִי נִזְכַּרְתָּ אִתּוֹ

עַד שֶׁגֶּשֶׁם הָיָה נוֹפֵל

וּרְעַלִים הָיוּ נִשְׁטָפִים לְתוֹךְ הַהֲוָיָה החלומית

מֵהַמַּחֲלוֹת שֶׁבִּקַּשְׁנוּ לֶהָרוּג

וְהֵן הָרְגוּ אוֹתָנוּ

אֶת מִי שֶׁאָהַבְנוּ

אֶת הָאַהֲבָה

לְמַעַן הַשֻּׁלְחָן הֶעָמוּס לַעֲיֵפָה

הָיִיתִי מַחֲזִירָה אוֹתְךָ

לְאִשְׁתְּךָ, אַחְיוֹתֶיהָ, בְּנוֹתֶיהָ, נְכָדֶיךָ. סַבָּא,

לִמַּדְתִּי אוֹתִי לִקְרֹא לָךְ אַבָּא בפרסית

עַכְשָׁו אַתָּה אַבָּא בַּשָּׁמַיִם

נוֹבֵל עַל הַשִּׁדְרָה

נוֹפֵל מֵהָעֵצִים

תּוֹלֶה עַל הַסַּפְסָל כְּאֵב נוֹצֵץ בְּשֶׁמֶשׁ סְתָו

הַאִם זוֹ הָאַהֲבָה שֶׁלָּךְ

מִתְגַשֶּׁמֶת סָבִיב שֻׁלְחָן הַחַג הַזֶּה

רֵיחַ הַגֶּשֶׁם חוֹגֵג אַתְּ הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה

עוֹמֵד בֵּינֵינוּ וּמְצַלְצֵל.

היפ הופ

למרות שאני משוררת, אני לא מדברת עברית תקינה, והרבה מעירים לי על כך. אבל יש בי חיבה מאוד גדולה לשיבושים של העברית. אני חושבת שכל עוד ניתן להבין את השפה ואת המשמעות, אין סיבה להתעכב על כך. אני חושבת אפילו ששיבוש של השפה מקרב אותנו לעתים אל התוכן האמיתי של המילים, אל המשמעות. שיבוש יכול ליצור פרצה שגם חושפת את השפה וגם את התוכן הגולמי של השירה (או טקסט אחר).

אם אני מסתכלת על השפה האנגלית לדוגמה, אני יכולה להגיד שמרתק בעיניי ההבדל בין האנגלית של האנגלים לאנגלית שיש בשיר ראפ והיפ הופ לדוגמה. שתי השפות יפות, והן כמו ענפים עצמאיים ונפרדים של אותו עץ. זה משהו שמאוד חסר לי בשפה העברית; השיבוש של השפה שמגיע משכבות שונות של החברה ומהרבדים בה. הייתי רוצה שכל אחד מהעדות במדינה יביא משהו שונה וייחודי לעברית. זה נכון שעברית של תימנים יש בה ייחוד, וכן בעברית של ילידי הארץ; אנשים שנולדו כאן בשנות ה-50 או ה-60 מדגישים אחרת את המילים. אך אין ניב מיוחד, לפחות לא במפגש שלי עם השפה. נכון יותר יהיה להגיד שאין מספיק. אולי זה משהו שקשור לכור ההיתוך שיש בישראל. שני ההורים שלי עלו לארץ בגיל מבוגר יחסית, ואני מרגישה בשפה שלהם שגם אם היו או יש טעויות, הם ממהרים לתקן אותן ולדבר עברית בצורה נכונה. הטעויות הללו לא ייצרו משהו חדש, לצערי. " אני חושבת ששיבוש של השפה מקרב אותנו לעתים אל התוכן האמיתי של המילים, אל המשמעות. שיבוש יכול ליצור פרצה שגם חושפת את השפה וגם את התוכן הגולמי של השירה "

בפיתוח של השפה העברית יש הרבה עיסוק בתרגום משפות אחרות, בעִברות של שפות אחרות, בקיצורים (קיצורים של צבא, ראשי תיבות), אך לא ביצירה של משהו חדש מתוך הקיים. למשל, זמן חדש של פועל. עברית של יום יום מול עברית ספרותית או תנכ"ית. אם יש משהו שמפליא בהתגלגלות של השפה, זה שהיא קיימת כל כך הרבה זמן, אך השימוש בה מאוד מצומצם ביחס לגיל שלה. זה כנראה משום שמספר קטן של אנשים מדבר את השפה, לעומת שפות אחרות. בכל מקרה, בהקשר של היצירה שלי, אם מתמזל מזלי לייצר מילה או ביטוי חדש תוך כדי כתיבה, אני רואה בכך מיצוי של תהליך היצירה, משום שהביטוי או המילה הזאת נשארים איתי ומסייעים לי לבטא את המציאות כפי שאני רואה אותה ואף לייצר שער למציאות חדשה.

שטרות צורחות ברוטשילד

הַיְנוּ תּוֹלִים אֶת הַתִּקְווֹת בֵּינֵינוּ עַל חֶבְלֵי כְּבִיסָה

מְתוּחוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ הֵן הִתְבַּשְׁלוּ עַד שֶׁהִתְקַּשּׁוּ

וְלֹא יָכֹלְנוּ לִלְבֹּשׁ אוֹתָן. אָז הִשְׁתַּמַּשְׁנוּ בָּהֶן כִּמְגִנִּים

מֵהַהוֹרִים שֶׁנִּסּוּ לְהֶחְדִּיר לָנוּ שֶׁלֹּא נוּכַל לִהְיוֹת הַגְּדוֹלִים

שֶׁחָלַמְנוּ לִהְיוֹת

כְּשֶׁהַיְנוּ קְטַנִּים אָמַרְתִּי לְךָ לָבוֹא אִתִּי

לִשְׂדֵרוֹת רוטשילד. שָׁם צוֹרְחִים שְׁטָרוֹת מִצַּמְּרוֹת

הָעֵצִים הַזְּקֵנִים. אַף אֶחָד לֹא קוֹטֵף אוֹתָם.

הֵם גְּדֵלִים כָּל כָּךְ גָּבוֹהַּ וְצָרִיךְ לִרְאוֹת רָחוֹק כְּדֵי לְטַפֵּס.

זוֹכֵר אֶת הַיֶּלֶד שֶׁמָּצָא שְׁטָר פֶּרֶא גָּדֵל בָּרְחוֹב?

אָמְרוּ לָנוּ שֶׁזֶּה מַזָּל פָּרוּעַ. לִפְעָמִים, הֱיוּ אוֹמְרִים,

כִּיסֵי הַשָּׁמַיִם מִתְהַפְּכִים. אֲבָל זֶה לֹא בַּיָּדַיִם שֶׁלָּהֶם.

הַכֶּסֶף מַכְבִּיד עַל זְרוֹעוֹת הָעֵצִים וְהָעִירִיָּה מְחַפֶּשֶׂת

לַחֲתֹך לָהֶם אֶת הַשֹּׁרָשִׁים, לִבְנוֹת.

וְהַבִּנְיָנִים הָאֵלֶּה, מָה צוֹמֵחַ לָנוּ מֵהֵם חוּץ מִפְּקָק

בְּדַרְכֵי הַנְּשִׁימָה?

בּוֹא אִתִּי עַכְשָׁו, כֹּל עוֹד הַזָּהָב מְנַצְנֵץ בֵּין הֶעָלִים כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ.

* עדי תשרי, משוררת, תסריטאית, מגישת תוכניות תרבות בקול ישראל. שיריה פורסמו בכתבי עת ספרותיים.ספרה "אדן" ראה אור ב-2011 בהוצאת גוונים. יוזמת ועורכת פרויקט "שמע"