האסתטיקה של הרוע

קשה לפספס את כרזות הפורטרטים הגדולות המתנוססות מאז תחילת השנה בחוצות ברלין: דיוקנאות גדולים, ישירים ומושכים את עין שמסומנים באיקסים שחורים ואדומים. זהו סימון כה מטריד, עד שהוא מחייב את הצופה להתקרב אליהם ולבדוק במה מדובר.

מי שיעשה כן יגלה שהדיוקנאות הם של יותר מ-200 ברלינאים – אמנים, רופאים, אנשי תיאטרון, מוזיקה, ספרות ועיתונות – שנרדפו בידי הנאצים ושתערוכת החוצות הזאת היא רק אחת מעשרות פרויקטים מוזיאליים, היסטוריים ואמנותיים המתקיימים ברחבי העיר ומתמקדים בנושא המרכזי של ברלין ל-2013 - "מגוון נהרס" ("Diversity Destroyed").

מתוך התערוכה. האוצרים הצליחו לשבור את האפקט המפוגג הטמון בהצגת מדים   

העיתוי לפרויקט המונומנטלי ברור: השנה מציינת גרמניה 80 שנה לעליית השלטון הנאצי. בברלין, שהיתה בירת הרייך השלישי, הוחלט למקד את נקודת הציון הזאת במאפיינים הברלינאיים שהנאצים ביקשו להכחיד: הריבוי החברתי והריבוד האנושי שהתגבשו בעיר בעשורים הראשונים של המאה ה-20 והמגוון התרבותי, האינטלקטואלי והפוליטי שצמח מההרכב הדמוגרפי המיוחד הזה.

ביקור בשלל התערוכות והאירועים המשתתפים בפרויקט הוא משימה כמעט בלתי אפשרית, אפילו לתושבי ברלין, קל וחומר למי שקפצו לכאן לביקור קצר. בדיוק בשל כך אצר המוזיאון ההיסטורי הגרמני תערוכה מרכזית – מעין פורטל – המציעה הצצה מתומצתת אל 40 מתוך 120 התערוכות והאירועים המשתתפים בפרויקט, ובהם יש כאלו המגוללים את קורותיהם של זרמים אמנותיים פורצי דרך, תנועות רעיוניות שונות, אושיות גייז, ארגוני חירשים יהודיים, עיתונות תוססת, סיפורם של גרמנים-אפריקאים בפרט והשלכותיו של הקולוניאליזם הגרמני באפריקה בכלל, וכמובן, ההיסטוריה רבת השנים של אוכלוסיית הצוענים בגרמניה.

סכנת התחלקות

קיים אתגר רציני בבחירה שעשו המוסדות הברלינאים, ובפרט בזו שנטלו על עצמם אוצרי המוזיאון ההיסטורי, המבקשים לנקז סוגיה כה מורכבת לתערוכה אחת, שהיא אמנם צפופה ומרוכזת, אבל קטנה ומוגבלת יחסית בשטחה.

זהו אתגר משום שכבר בשם שניתן לפרויקט – ולתערוכה – גלומה סכנת התהוותה של נוסטלגיה מתעתעת: הרי אפילו בשיא שגשוגה של רפובליקת ויימאר קצרת הימים, שבמהלכה ידעה ברלין פריחה תרבותית מרהיבה, לא הכול, אם להתנסח בעדינות, היה מזהיר, בעיקר מבחינת אלה שעם קריסתה נעשו קורבנותיה המיידיים של גרמניה הנאצית. " כבר בשם שניתן לפרויקט – ולתערוכה – גלומה סכנת התהוותה של נוסטלגיה מתעתעת: הרי אפילו בשיא שגשוגה של רפובליקת ויימאר קצרת הימים, שבמהלכה ידעה ברלין פריחה תרבותית מרהיבה, לא הכול, אם להתנסח בעדינות, היה מזהיר "

שנית, ולא פחות חשוב, זהו אתגר מפני שהתרפקות יתר על העשורים שקדמו לעליית הנאצים עלולה להוליד התייחסות התופסת את נאציזם כתקלה במהלכה התקין של ההיסטוריה ותו לא. והדבר האחרון שראוי שיופק מציון 80 שנה לרייך השלישי הוא הצגתו כהתקף שיגעון רצחני, שהוא אמנם בלתי נסלח, אבל כזה שניתן, כשמאוד מתאמצים, לראות בו אפיזודה חולפת.

הסטה כזו מסוכנת לא רק לגרמנים. כפי שלימדה אותנו חנה ארנדט - ניתוקה של המפלצת הנאצית מעובדת היותה תופעה מהתחום האנושי היא צעד הרה אסון לאנושות כולה; צעד שמאפשר התחמקות לא רק מחקירת ההתנהלות החברתית שהביאה לעליית הנאציזם, אלא גם מההבנה שעל כולנו מוטל ההכרח ההיסטורי ללמוד את ההתנהלות הזאת, והחובה המוסרית להפיק ממנה לקחים בנוגע למציאות דהיום.

ולפתע, אקדח

ההקדמה לחוברת המלווה את התערוכה – ספרון עמוס המוענק לכל המבקרים, ובו מאמרי רקע לצד פירוט של עשרות המיזמים הפזורים בעיר – מלמדת שראשי הפרויקט היו ערים לסכנותיו. "הנצחת הקורבנות, משמעה גם לרדת לעומקה של הדרך שבה הטרור הנאצי חדר לעיר ושינה אותה", נכתב שם.

כרזה מתקופת רפובליקת ווימאר. לא הכול זהר אז ואכן, הכותבים מנסים לשרטט את המנגנונים החברתיים, התרבותיים, הכלכליים והפוליטיים שאיפשרו את התגבשותה של גרמניה הנאצית, בין היתר באמצעות סימוכין מאוסף המוזיאון. פעולה זו, ככל שהיא חשובה, מתבררת כמי שהינה דווקא בעוכרי התערוכה, שכן היא באה על חשבון העיסוק בתרומתם של קורבנות הנאציזם למטרופולין הברלינאי השוקק, שהוא הוא, כאמור, הנושא שביקשו האוצרים להדגיש. כך גם מצטמצם אפילו יותר הדיון המתבקש במכשולים שהוצבו עוד לפני שנות ה-30 מול מרכיביו השונים של המגוון המדובר.

ההחמצה הזאת של התערוכה מורגשת בעיקר כשמדפדפים בקטלוג. הלה אמנם אינו חף מבעיות, אבל מצליח לפרט כהלכה את ממדיו ואת עומקו של המגוון האנושי המדובר ולהבהיר שחלק מהתערוכות בעיר מחלצות מתהום הנשייה נושאים ותחומים שהוזנחו עד כה. למשל, סיפוריהם של אדריכלים יהודים שפעלו בעיר ונשכחו לגמרי לאחר שנרצחו או נמלטו, אף שעבודתם השפיעה עמוקות על תרבות העיר ועל המראה שלה בראשית המאה ה-20.

בעיית גימודו של המגוון האנושי מתחדדת גם מול חלק מהאובייקטים שמובלטים בתערוכה. הצורם שבהם הוא אקדח קולט חצי אוטומטי מתוצרת ארצות הברית המוצג ממש לקראת סוף המסלול שעושים המבקרים ומוקדש לתערוכה במוזיאון בעלות הברית שעניינה פליטים יהודים גרמנים שלחמו במסגרת הכוחות שהביסו את הנאצים.

מעבר לתמיהה שמעוררת הצבת אקדח ששימש את הצבא האמריקאי כאיזו עדות לפוטנטיות מהותית של יהדות אירופה שלכאורה התקיימה אל מול מכונת ההשמדה הנאצית, מסתמנת עצם ההחלטה לסיים את התערוכה עם פריט שמוצג כנשק יהודי כבעייתית. האם בכך ניסו האוצרים לרמוז ל"סוף טוב"? האם ביקשו למרק מצפון באמצעות הצבעה על כוחם הצבאי של היהודים שגבר והתעצם בעשורים שחלפו מאז? ואולי מדובר בסתם טעם רע וחוסר מודעות למשמעויות החברתיות והפוליטיות העמוקות של הנחת האקדח היהודי כמשקל נגד לגרמניה הנאצית? מכל זווית שהיא, זו אינה בחירה שנראית טוב.

לפרק את ה-SA לגורמים

אבל התערוכה גם עמוסה בבחירות אוצרתיות מרשימות ואפקטיביות שמשלבות היטב את שני הפנים שביקשה לבטא. כך למשל הוא סיפורה של חברת התעבורה העירונית של ברלין BVG. החברה, שהיתה עד שנות ה-30 הארגון המוניציפאלי הגדול בעולם, שימשה מטה לחמם של 28 אלף עובדים ונחשבה למקרה מוצלח במיוחד של הטמעת עקרונות סוציאל-דמוקרטיים בארגון ציבורי.

ב-33' מינו לה השלטונות הנאצים יו"ר דירקטוריון, שהחליף את שדרת המנהלים בתומכי המשטר, פיטר עובדים יהודים וכאלו שלא זוהו עם המפלגה הנאצית לטובת העסקתם של "לוחמים ותיקים" והשליט דיכוי והפחדה בעזרת שירות ביטחון פנימי ובסיוע תמריצים לעובדים ששיתפו פעולה עם פעולות המשטר. ב-36' כבר נחשבה החברה לנכס ביטחוני ולחלק ממאמץ העורף, ובכך הפכה מארגון שבגלגולו הקודם עשוי היה להיות מכשול לפעילות הנאצית, לפיסה יעילה במכונת המלחמה הגרמנית. " ייתכן שחוזקה של התערוכה דווקא בחולשתה. בעיני המבקרים, בוודאי הישראלים, זוהי הזדמנות מצוינת להיחשף מקרוב למתח שבין המגמות השונות שבאמצעותן מתמודדת החברה הגרמנית בת ימינו עם ההיסטוריה שלה "

דוגמה נוספת לתצוגה מוצלחת היא כמה פריטי מדים המוצגים בתיבת זכוכית גבוהה. מדים, לרוב, הם פריט פרובלמטי: הייצוג שהם מביעים כל כך מזוקק, כל כך כוחני, עד שבמקרים רבים אפילו חללים מוזיאליים מתקשים לפוגג את האפקט הפטישיסטי שעצם העמדתם מייצר.

אבל כאן שברו האוצרים את האפקט הזה באמצעות שימוש מעניין באלמנט השקיפות-השתקפות של תיבת הזכוכית. זו חולקה לארבע קומות: בתחתונה, בגובה הרצפה, עומד זוג מגפי אס-אה – פלוגות הסער הנאציות - בתנוחה ספק נינוחה ספק מאיימת. מעליהן, בגובה המותניים, מונחת על מדף שקוף מחברת גדולה: זהו יומן אירועים משטרתי, והוא פתוח על הרישומים מ-21 במרץ 1933 שבהם מתואר כיצד עצרו שוטרי התחנה, ללא צו ובהוראת האס-אה,  את הרופא היהודי ארנו פיליפסטאל.

הרופא, מלמד הכיתוב שלצד התצוגה, הועבר לכלא ה-SA, הוכה באכזריות ומת כעבור פחות משבועיים. מעל המחברת, על מדף בגובה החזה, מונחים אלה משטרתית וסרט זרוע של משטרת העזר, יחידות המתנדבים שהקים גרינג ב-33' כדי לסייע למשטרה לדכא באלימות את מתנגדי למשטר. לבסוף, בגובה הראש, מונחים שני כובעי SA, כל אחד מהם פונה לצדה האחר של התיבה.

התוצאה של הסידור הזה היא שכאשר עומדים מול התיבה, העין נתקלת לא רק בפריטים הללו, אלא גם בהשתקפות גופך שלך על דפנותיה. זהו מבט נזיל ומשתנה: לרגע הפריטים "מולבשים" על דמותך שלך הנשקפת מהזכוכית; ולרגע – תלוי בזווית בה נעמדת - על מישהו זר. לרוב, מבקר אחר בתערוכה שנעמד באורח מקרי בצדה האחר של התיבה.

הצבת המבקרים בתערוכה בפוזיציה המטלטלת הזאת ממקמת את הדמות האנושית במרכז ומבהירה שהכוח – כמו האחריות על השימוש בו – אינם נובעים מהמדים אלא ממי שלובשים אותם. בכך הצליחו האוצרים לא רק לפרק את האלמנט הפטישיסטי מהמדים, אלא לרתום את הכוחניות החשופה הגלומה בהם לעימות הצופה עם האזהרה הידועה של ארנדט.

ייתכן, לכן, שחוזקה של התערוכה דווקא בחולשתה. בעיני המבקרים, בוודאי הישראלים, זוהי הזדמנות מצוינת להיחשף מקרוב למתח שבין המגמות השונות שבאמצעותן מתמודדת החברה הגרמנית בת ימינו עם ההיסטוריה שלה. זו הזדמנות לעמוד על יתרונותיהן וחסרונותיהן של המגמות הללו ואולי גם להפיק מהן לקחים, פרטיים ואוניברסליים.

* Diversity Destroyed. Berlin 1933-1938, Deutsches Historisches Museum

31 בינואר עד 10 בנובמבר 2013