האמנית נטע אלקיים הזמינה את אביה מיכאל, אמן יודאיקה, ליצור עבודה משותפת בנושא יהדות. התוצאה, התערוכה "חוט של זהב", מוצגת בימים אלה בבית אבי חי
לפני כמה שנים נתקלה האמנית נטע אלקיים ב"קול קורא" שביקש לגייס אמנים ויוצרים שעוסקים באמנות יהודית. כשאלקיים ניסתה לנסח לעצמה את הקשר שלה לאמנות יהודית, התשובה נמצאה ממש מתחת לאפה: אביה, מיכאל אלקיים, הוא אמן יודאיקה שעוסק במשך שנים רבות באמנות יהודית.
אלקיים, אמנית ותיקה ומוערכת, החליטה ליצור תערוכה יחד עם אביה ולבחון יחד איתו את המפגש הבין דורי עם הזהות היהודית וההשתקפות שלו באמנות דרך יצירותיו של האב ויצירותיה שלה, הבת, שמעוצבות לעומתן, לעתים אף כנגדן. הם יצאו יחד למסע של שנתיים, נכנסו זה אל הסטודיו של זה, למדו זה על זה ויצרו יחד ולחוד. התוצאות המרהיבות מוצגות בימים אלה בתערוכה "חוט של זהב" בבית אבי חי, פרי שיתוף פעולה עם הביאנלה של ירושלים לאמנות יהודית עכשווית.
נטע אלקיים (33) גדלה על יצירות היודאיקה של אביה, האמן מיכאל אלקיים. האגדה המשפחתית מספרת שכשהיתה תינוקת, נהגה לשבת ליד אביה ולראות אותו מצייר. בבגרותה פיתחה אלקיים סגנון אמנותי משלה, שונה מאוד משל אביה, אך כשניגשה ליצירת "חוט של זהב" החליטה לסגור מעגל ולבחון את הקשר בין יצירתה ליצירתו של אביה.
"התחלנו להתכתב עם היצירות שלנו", היא מספרת, "נתנו משימות זה לזה, חיטטנו בסטודיו זה של זה זה כדי למצוא עבודות שמתאימות לדיאלוג בינינו. ניסיתי למצוא את המקום שלי מול הסיפור היהודי, את החיבור שלי לסמלים היהודיים שאבא משתמש בהם ביצירות שלו. אבא שלי הוא יליד מרוקו, מה שמאוד משפיע על הסגנון שלו, ואני, ילידת הארץ, מנסה לענות על שאלות שקשורות לזהות ולשורשים שלי".
קונטרסט משפחתי
ב"חוט של זהב" יש שלושה סוגים של יצירות: עבודות ישנות מול עבודות חדשות; שתי יצירות מקבילות שמתכתבות ביניהן; ועבודות משותפות של מיכאל ונטע. לגבי הסוג הראשון, אלקיים מספרת על "פשפוש בעבר האמנותי של כל אחד מאיתנו", מין חיפוש הדדי שהביא למציאת יצירות שניתן להגיב להן, ליצור יצירה חדשה שמפרשת מחדש את הישנה. כך, למשל, מוצגת בתערוכה יצירה של מיכאל אלקיים מ-1999, "שבת" שמה, ובה איורי יודאיקה של נרות, גפנים ומגני דוד, ולידה יצירה של נטע מ-2013, "אסור לבכות בשבת וביום טוב", שמציגה חפצים וכלים המזוהים עם שבת – כיסוי לחלות, פמוטים, גביע לקידוש – ועליהם כיתוב דידקטי. " היה משהו מרגש בעבודה עם אבא, והיה לי חשוב לסגור מעגל. אבל זה לא היה פשוט. יש לנו חילוקי דעות בהשקפת העולם, וגם באמנות אנחנו מאוד שונים - הוא נמשך לצבעוניות, ואני לשחור-לבן. בתערוכה אפשר לראות שיש דינמיקה של התקרבות והתרחקות בינינו "
ביצירות המתכתבות זו עם זו בחרו מיכאל ונטע סמל מסוים ויצרו שניהם שני מצגים שונים של אותו הסמל. כך, למשל, בחרו השניים לעסוק בנושא "זהות" – האב מיכאל צייר מנורה ודגל ישראל ועלים של זית, שמרכיבים פחות או יותר את סמל המדינה, ונטע בחרה לצייר סמל, שבמרכזו כתבה את המילה "יהודייה" בשפה הערבית.
"כך הצלחתי ליצור חיבור מחדש למרחב עצום של דורות לפני קום המדינה", היא אומרת, "אם זה הרמב"ם שכתב בערבית, ואם אלה דורות של יהודים בארצות האסלאם שדיברו בערבית. רציתי לבחון כמה אנחנו מוכנים להגדיר את עצמנו לפי השורשים שלנו, ולא רק לפי 60 השנים האחרונות".
הסוג האחרון, העבודות המשותפות, הינו שיתוף פעולה יוצא דופן, בין היתר ביצירה "בת". יצירה זו מציגה תמונה של פניה של נטע, שעליהן מצוירים סמלי יודאיקה צבעוניים, מעשה ידיו של אביה מיכאל. "זה היה סוג של מבחן שרציתי להעמיד אותו", אומרת נטע, "עד כמה חזק הקונפליקט של אמן יהודי-אמנותי, חובש כיפה, שמצייר על הפנים. האיסור הוא 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה'; אך מה קורה כשמציירים על הפנים, ועוד על הפנים של הבת שלך?", היא שואלת.
איך היתה העבודה המשותפת עם אבא שלך?
"זה עבד מאוד מאוד טוב. היה בזה משהו מרגש, והיה לי חשוב לסגור מעגל. לעבוד עם אבא זה לא פשוט. יש לנו חילוקי דעות בהשקפת העולם - אבא שלי אדם דתי, ואני יותר מסורתית, ויש לנו כל מיני דיונים. גם באמנות אנחנו מאוד שונים - הוא מאוד נמשך לצבעוניות, ואני לשחור-לבן. בתערוכה אפשר לראות שיש דינמיקה של התקרבות והתרחקות בינינו, והכול עם המון כבוד הדדי והקשבה. זה היה תהליך מאוד מפרה".
מיכאל אלקיים, פורטרט עצמי, מתוך התערוכה
דוגמה נוספת להבדלים בין תפיסות העולם – האידיאולוגיות והאמנותיות – נמצאת ביצירות שעוסקות במגן דוד. מיכאל יצר – על קלף וניירות מיוחדים – שורה אנכית של מגני דוד צבעוניים, ומכל צד שלהם עומדת יונה. נטע, לעומתו, בחרה להגיב ליצירה הזאת ביצירת וידאו – מדיום שונה מאוד מזה של אביה – ובה פיסות של לחם מונחות על הרצפה בצורת מגן דוד וציפורים באות ומכרסמות בלחם, פוגמות בשלמותו של המגן דוד.
הכרסום בלחם מסמל מאבקים חברתיים שאלקיים השתתפה בהם וגם את הכרסום באחד מן הסמלים המכוננים של היהדות והישראליות. "אבא לקח את זה לכיוון של הנצח, ואני מנסה לשאול שאלות קיומיות באמצעות הסמל הזה", אומרת אלקיים, "כמה הוא חשוב, כמה הוא רלוונטי, כמה אנחנו מוכנים להילחם למענו".
אלקיים מספרת שהעבודה על התערוכה הזאת הפגישה אותה מחדש עם המסורת היהודית ועם הרלוונטיות שלה, במיוחד דרך האמנות. "כשלומדים אמנות בבתי ספר בארץ, לומדים אמנות בנרטיב האירופי-נוצרי. אין עיסוק מספיק בזהות היהודית. יש הרבה מה לשאול על אמנות יהודית; זה חומר גלם נפלא לעבוד איתו. הייתי רוצה שמי שצופה בתערוכה יבין שיש כאן תקשורת בין יצירות ובין דורות, שהיצירות הללו פתוחות להתבוננות ולפרשנות. הניסיון המרכזי היה לקרב את האמנות לצופה, בלי להיות מתוחכמת ולא מובנת. חשוב לי להנגיש את האמנות, ודרכה גם להראות שהסמלים היהודיים רלוונטיים ויש להם משמעות וחשיבות שיכולות לעבור דרך האמנות".
כנסו לעוד פרטים על התערוכה 'חוט של זהב'