האמנית תמר רבן מנצחת על שני מיזמים המתרחשים במרחב התחנה המרכזית בתל אביב: האחד, סיור מודרך המתפקד כמופע פרפורמנס; השני, חזרה פומבית המשמשת למעשה כהופעה. טשטוש גבולות? היא האחרונה להכחיש
סיורים בעלי ערך מוסף הפכו להיות ז'אנר פופולרי ביותר בתרבות הפנאי של הישראלים בעשור האחרון. ירושלים מלאה בסיורי סליחות שבמסגרתם המדריך מזמר יחד עם הקהל ובסיורים בעקבות בישולי עדות שכוללים טעימות; וגם בתל אביב תמצאו סיורים רכובים על סגוואי בנמל, סיור חוויתי בעקבות הטעמים והריחות של שוק לוינסקי וסיור היסטורי בנוה צדק, בהובלת שחקן חובש תרבוש שמגלם דמויות מתקופות שונות בשכונה.
תמר רבן. אמנות היא לא "על" החיים - היא החיים (צילום: מיכל פתאל)
בוקי נאה, לשעבר כתב הפלילים המיתולוגי והצבעוני של "ידיעות אחרונות", מריץ אף הוא סיור תל אביבי – בעקבות סיפורים פליליים פיקנטיים ברחבי העיר. נאה משוטט עם הקהל שלו בין מסעדות שבהן בוצעו ניסיונות התנקשות בעבריינים ובין סניפי בנק שנשדדו בעורמה, מנחה את הסיור בתיאטרליות משעשעת ומשלב בו עוברי אורח, שלכאורה מתערבים בשיחה, אבל למעשה הם חלק מההפקה.
מרחק עשר דקות נסיעה דרומה מנתיב הסיור הפלילי, בתוך מסדרונותיה המתפתלים, הלא נגמרים של התחנה המרכזית, מובילים אמנית הפרפורמנס תמר רבן וחבריה לאנסמבל מקלט 209 סיור שונה בתכלית. הם אמנם עוסקים באמנות חזותית שמשלבת גם תיאטרון אוונגרדי, אבל שום דבר שם אינו מבוים.
"ראיתי סיורים של בוקי, והוא עושה שם הצגה שלמה שמשלבת אקשן, דרמה, פחד, דמויות שצצות פתאום, מה לא", מספרת רבן, מחלוצות הפרפורמנס ארט בארץ, שפועלת יותר מעשור בסטודיו בתחנה המרכזית. "בתור אמנים שלא עושים הפרדה בין האמנות ובין החיים, בסיור שאנחנו מובילים בתחנה לא קורה שום דבר מיוחד. אנחנו פשוט נותנים לדברים לקרות. אין שום התפתחות דרמטית מתוכננת בסיור, ודווקא בגלל זה, אנשים מתלהבים מאוד. אנשים אוהבים להיות חלק מהתרחשות שקורית יחד איתם, לא כזו מתכוננת, שמצפה מהם להתבונן בלבד".
בתחנה המרכזית. סובלת מיחסי ציבור גרועים (צילום: מיכל פתאל)
החיים כיצירת אמנות
הסיור המדובר, שנקרא "עבודה זרה", מתקיים פעמיים בחודש בשנה האחרונה. הקהל מוזמן לתחנה ומוצא את עצמו משתתף באקט שהוא חצי סיור, חצי פרפורמנס. חמשת האמנים שמובילים את ההתרחשות לוקחים את הקהל בין קומות התחנה, החל בקומה 7 החדשה והנוצצת וכלה בקומות המרתף, החשוכות והנטושות. בין לבין הם שוזרים פעולות, ספונטניות לרוב, שמתכתבות עם מרחב התחנה ועם אנשיה, כמו למשל שיר ילדים המושר בכניסה לגן הילדים של מהגרי עבודה ופליטים באחת הקומות, שיר אחר שמושר ביחד עם מוכרת פיתות דרוזית בקומה הרביעית וביקור סקרני בחנות של חטיפים פיליפיניים, תוך הקפדה לרכוש מוצרים במחיר של עשרה שקלים בדיוק.
"חיפשנו דרך להעביר לציבור הרחב את העושר התרבותי והאנושי של התחנה המרכזית", מספרת רבן, "וגילינו שלתחנה יש שם רע: אנשים פוחדים להגיע, ולכן, אם נרים פה מופע פרפורמנס, זה לא יעבוד. יש למקום הזה יחסי ציבור רעים מאוד, אבל כשהביקור קורה בקונטקסט של סיור - אנשים פתאום נפתחים ומסתקרנים". " "חיפשנו דרך להעביר לציבור הרחב את העושר התרבותי והאנושי של התחנה המרכזית וגילינו שיש לה שם רע: אנשים פוחדים להגיע, ולכן אם נרים פה מופע פרפורמנס, זה לא יעבוד. אבל כשהביקור קורה בקונטקסט של סיור, אנשים פתאום נפתחים ומסתקרנים" "
פרפורמנס נוסף שרבן מובילה בתחנה המרכזית ועוסק אף הוא בטשטוש גבולות נקרא "מתפשטות", והוא על טוהרת הנשים בלבד. "בניגוד לפרפורמנס אחרים שאנחנו עושים", מסבירה רבן, "שבהם אנחנו עולים על רעיון למופע, עושים חזרות זמן מה ואז מעלים אותו - הפעם החלטנו לעשות את החזרות במרחב הציבורי, בתחנה המרכזית, במקום בחדר מבודד, ולהפוך את החזרות למופע עצמו, שהוא תהליך אינסופי שמזמין קהל שאינו בקיא בפרפורמנס להשתתף בתהליך החזרה והיצירה, בשונה ממופע שמתקשר עם קהל שבקיא באמנות חזותית ומגיע לראות מופע מוגמר.
"אנשים מתלווים אל האמניות בזמן שהן עושות כל מיני פעולות, כמו למשל להקפיץ כדור במשך שעה במרחבי התחנה, והתגובות שלהם ושל עוברי האורח הם חלק עיקרי מהעניין. אנחנו אף פעם לא מתכננות ולא באמת יודעות מה יקרה. מהשנים שאני פועלת פה, הבנתי שלא משנה כמה מושקע ומגלומני יהיה הסט שתבנה, הנוף הצבעוני והאנושי של התחנה המרכזית לעד יהיה עשיר יותר מכל סט".
"עבודה זרה" מתרחשת על הגבול שבין סיור לאמנות, ו"מתפשטות" על הגבול שבין חזרה להופעה. את שתי העבודות את מבצעת בתחנה המרכזית, שהיא בעצמה מרחב שהוא חצי ביתי וחצי ציבורי, חצי חיצוני וחצי פנימי. את נמשכת לטשטוש גבולות.
"כל חיי אני מנסה לטשטש גבולות, גם בחיים וגם באמנות. האמנות הבין תחומית, הפרפורמנס, הם ז'אנרים שמתיימרים לטשטש גבולות ולהרחיב דפוסי מחשבה והגדרה קיימים. מה שקושר את כל הדברים בעבודות האלה הם החיים עצמם. העבודות האלה הן פיסת חיים בפני עצמן, הן לא 'על' החיים או עוסקות בחיים. האמנות שלי תמיד היא לא 'על' שום דבר, אלא הדבר עצמו; היא החיים עצמם".