המנגינות הגנוזות

במקום שבו כל המילים כבר נאמרו והסיסמאות כבר נשחקו, לאחר שהדיאלוגים מוצו וחילופי הדברים נגדעו, אולי המוזיקה תצליח למלא את החלל. כך לפחות מאמינים אנשי פרויקט ויימאר-ירושלים, האחראים על שיתוף פעולה מוזיקלי מרתק, מן המקוריים שנוצרו כאן בשנים האחרונות.

פרויקט ויימאר-ירושלים. מעלים מתהום הנשייה יצירה שהושכחה

על במה אחת, יחד, אלה לצד אלה, מנגנים יוצרים ישראלים וגרמנים: התזמורות של ירושלים ושל ויימאר מעלים מתהום הנשייה יצירות של מלחינים יהודים-גרמנים בני המאה ה-19 וה-20 שיצירתם הושכחה, טושטשה, נטמנה בחול בחסות עקבות הנעליים הנאציות. נגני ירושלים וויימאר מנסים לחלץ מתוך הצלילים הנשכחים את היסודות המאחדים, המפייסים, המקרבים בין בני אדם.

סיפורו של הפרויקט הזה, שמגיע השבוע לישראל, מתחיל במאה ה-19. מדי שנה, בעיר ויימאר שבגרמניה, התקיים פסטיבל למוזיקה חדישה. הפסטיבל היה לשם דבר בתולדות המוזיקה באירופה: הופיעו בו מלחינים ידועי שם כריכרד שטראוס, ארנולד שנברג, קורט וייל ואחרים, ועל ניהולו האמנותי הופקד הפסנתרן והמלחין הידוע פרנץ ליסט. פעילות הפסטיבל נקטעה עם עליית הנאצים לשלטון. מנהליו סירבו להיכנע לדרישות הצנזורה של השלטון הנאצי, והפסטיבל נגנז והניח אחריו מורשת אמנותית ותרבותית עשירה.

פתיחת הארכיונים

פרופ' מיכאל וולפה. הפרויקט כמשל שנים רבות לאחר המלחמה, נפתח מחדש בניין בית הספר למוזיקה של ויימאר - שהוסב ברבות השנים למקום מגורים לחיילים רוסים – ועמו נפתח מחדש גם ארכיון הפסטיבל. חוקרי המוזיקה שהגיעו למקום הופתעו לגלות בו אוצר בלום: כתבי יד רבים של יצירות מאת מלחינים ממוצא יהודי, כאלו שלא נוגנו מעולם. חשיפת הארכיונים הולידה יוזמה חדשה ומקורית: לחבר בין ירושלים וויימאר – בין העם היהודי לעם הגרמני – דרך המוזיקה.

היוזמה יצאה לדרך. לפני כשלוש שנים נפגשו לראשונה נגני התזמורת המשותפת של בית הספר הגבוה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט בווימאר שבגרמניה והאקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. בקונצרט הראשון, שהתקיים ב-2011, ניגנה התזמורת יצירות של המלחין היהודי ויקטור אולמן, שנספה בשואה, ושל המלחין הגרמני האנטי נאצי קרל הרטמן.

רגע מרגש נוסף נרשם כאשר ניגנה התזמורת בפעם הראשונה את הקונצ'רטו לפסנתר של המלחין היהודי הרומנטי הנרי הרץ, שהמוזיקה שלו הוחרמה בימי הכיבוש הנאצי. בסבב ההופעות הקרוב, שיתקיים השבוע בירושלים, בתל אביב ובחיפה, תנגן התזמורת המשותפת יצירות של פליקס מנדלסון וגוסטב מאהלר, שני מלחינים יהודים מפורסמים שהוחרמו בידי הנאצים וכן יצירה של ברטהולד גולדשמידט, מלחין יהודי גרמני יליד פרנקפורט, שברח לאנגליה בתקופת השואה.

להשאיר את העבר מאחור

פרופ' מיכאל וולפה, מלחין, מנצח וראש החוג לקומפוזיציה וניצוח באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, גאה במיוחד בפרויקט הזה, שאותו הוא מלווה מקרוב בשנים האחרונות. "אני חושב שהדבר החשוב הוא החזרת המלחינים היהודים למרכז הבמה", אומר וולפה, "אנחנו עושים חסד עם כל הסיפור של הדיאלוג היהודי-גרמני, שהוא דיאלוג מאוד חיובי ורב שנים ופנים. הפרויקט הזה מצליח לחדש את הדיאלוג הזה. אנחנו מבקשים להשאיר את העבר מאחורינו.

"בעיניי, זה מה שצריך לעשות, אחרת לא נוכל להמשיך. אנחנו כל הזמן חוזרים על הטעות הזו, גם בדברים שקשורים למדינה שלנו. אם לא נדע לבוא ממקום של חסד ושל חמלה, של השארת העבר מאחור, לא נוכל להמשיך הלאה. זה נכון לגבי הדיאלוג היהודי-גרמני וגם לגבי הדיאלוג היהודי-ערבי".

על הבחירה ביצירות של יהודים שנרדפו בשואה אומר וולפה כי "בדרך לעשייה אמנותית ולמחקר משותפים, כמו בפרויקט הזה, עלינו לעשות צדק עם המלחינים היהודים והמלחינים הלא יהודים שהתנגדו באופן פעיל למשטר הנאצי, באירופה בכלל ובגרמניה בפרט, שברחו על נפשם ושהקריירה שלהם נפגעה מאירועי מלחמת העולם השנייה. המשימה שלנו היא להביא את היצירות הללו למודעות מחודשת". " פרופ' מיכאל וולפה: בפרויקט הזה אנחנו מבקשים להשאיר את העבר מאחורינו, ובעיניי, זה מה שצריך לעשות, אחרת לא נוכל להמשיך. אנחנו כל הזמן חוזרים על הטעות הזו, גם בדברים שקשורים למדינה שלנו. אם לא נדע לבוא ממקום של חסד ושל חמלה, לא נוכל להמשיך הלאה. זה נכון לגבי הדיאלוג היהודי-גרמני וגם לגבי הדיאלוג היהודי-ערבי "

ההופעות בישראל מגיעות לאחר סבב הופעות מוצלח במיוחד בגרמניה, שם ניגנה התזמורת בעירו של המלחין האנטישמי ריכרד ואגנר – ניצחון קטן על מורשתו המפוקפקת של המלחין הגרמני; נגנים יהודים מישראל מנגנים בעירו יחד עם נגנים גרמנים. העבודה המשותפת של הישראלים והגרמנים התנהלה למופת, מספרים באקדמיה למוזיקה. וולפה, שעבד עם הנגנים, אומר ש"זה לא קל. יש פערים של שפה ותרבות ותפיסת זמן, אבל גם כאן המוזיקה מגשרת. השפה של המוזיקאים היא אותה השפה".

"רק המוזיקה יכולה ליצור את האיחוד הזה", אומר וולפה, "המוזיקה היא שפה בינלאומית; היא לא שייכת לשום דת, לשום זהות אחת. היא מאפשרת. אני רואה את החיבורים שנוצרים בין הנגנים הישראלים והגרמנים וגם בין הנגנים היהודים והערבים. זו הדרך היחידה להביא שלום ואהבה לעולם. אני מחזיק בדעות הומניסטיות, וכואב לי כשאנחנו נגררים לרוח צרה של לאומיות ומשחזרים חומרים של כעס ושנאה שאינם חלק אינטגרלי מהתרבות היהודית. המוזיקה יכולה לעקוף את זה, להתגבר על זה, ליצור את הגשרים".