סכין נזרקת באוויר

בנאי. להיטות משונה להחרים (צילום: פלאש 90) אז אחרי שקבע הופעה בהתנחלות סוסיא ואז ביטל אותה בשל לחצים ואז חזר בו בעקבות לחצים אחרים, הופיע לבסוף אהוד בנאי בחג האחרון בדרום הר חברון. המילה המרכזית שחזרה שוב ושוב בפרשה הזאת היתה "חרם". אנשים הרגישו מוחרמים או איימו בחרם, והשיח קיבל אווירה שמאפיינת את העולם המסחרי; כאילו היתה האמנות של בנאי חברת טלפונים סלולריים שמתמודדת עם גל החרמות של לקוחות לא מרוצים שמאיימים בסטטוסים בפייסבוק.

 

מעבר לעובדה שהפסטיבל שנוצר סביב ההופעה הראה את חשיבותו של בנאי בתרבות הישראלית, יש מעט מאוד אמנים שהודעה על קיום/ביטול הופעה שלהם היתה מעוררת עניין כזה – היא חשפה את הפרקטיקה המצערת של ההחרמות בתרבות הישראלית; את הקושי העצום בקבלת עמדות שחורגות מיישור הקו של המיינסטרים, בין שמדובר ביזהר אשדות, שמוחרם מצד ימין, אריאל זילבר, שמוחרם מצד שמאל, ובין שמדובר בבנאי, שחטף מכל הכיווניים. כרגיל, האמנות עצמה תופסת מקום משני (אם בכלל) בסיפור. הזעם מגיע מכך שאמן מרשה לעצמו להחזיק ולהגיד עמדה מנומקת, ושומו שמים, לרצות להופיע בשיר גם לאלו שאינם מסכימים לדעתו. 

 

 

הלהיטות הגדולה להחרים משונה בעיניי, דווקא משום שישראלים למדו את הפוליטיקה של החרם התרבותי על בשרם. נדמה שאין אמן בינלאומי שהודיע על הופעה בישראל בשנים האחרונות ולא התמודד עם מבול הקריאות להחרים את ההופעה בארץ, לרוב בצירוף האיום שאם לא יבטל, יחרימו אותו עצמו. 

 

חלק מהאמנים מגיעים בסופו של דבר; חלקם מבטלים ברגע האחרון בצירוף מילים מכובסות כאלו או אחרות ("המצב"/"בעיות אישיות"), חלקם מופיעים בלילה בפארק הירקון ומצטלמים בבוקר וכותבים גרפיטי על גדר ההפרדה, בניסיון לרצות את כולם. מהצד הישראלי, קל לראות איך שום דבר טוב לא יוצא מהחרם הזה. אנחנו הרי מכירים בעל פה ומצטטים את הטיעונים נגדו: הצורך בדיאלוג, השארת התרבות מחוץ למשחק הפוליטי, היכולת לחיות בשלום עם עמדות שאינן עמדתך וכו'. " נדמה לי שמגיע לנו יותר מגן הילדים העכשווי, שבו כל אחד מחרים את הקבוצה של האחר. השיח התרבותי בישראל יכול להיות בוגר יותר ולהיות מסוגל להכיל גם עמדות שאינן מנסות לרצות את כולם. את איום החרם כדאי לשמור נגד פושעים שבאמת ראויים להחרמה "
 

 

ועדיין, כשמדובר באמנים ישראלים, הפרקטיקה הזאת שבה וחוזרת. לכל אורך החג ראיתי איך אנשים שונים מספרים ברשתות החברתיות איך הם "גמרו עם בנאי" - פעם משום שהופיע, פעם משום שביטל – עונש מתסכל שאומר לאמנים אחרים להיזהר מכל אמירה שחורגת מהפוליטיקלי-קורקט. כאילו שאמנים צריכים לסתום את הפה ולשיר שירים יפים רק על אהבה. 

 

בימים אלה כקונצנזוס, שבהם שמו של בנאי נישא לצד אמן כמו שלמה ארצי כסמל למיינסטרים כל-ישראלי, קל לשכוח כיצד היה בתחילת דרכו אמן פוליטי מאוד. אלבומו הראשון, "אהוד בנאי והפליטים" (1987) היה יצירת מופת שלא התביישה לחשוף אגרופים מול המציאות הישראלית.  מהפתיחה האינטנסיבית בשיר המחאה "עבודה שחורה", שעסק בגזענות כלפי העלייה האתיופית, ועד "ערבב את הטיח אחמד", שנכתב מנקודת מבטו של פועל פלסטיני בארץ, בנאי היה רוקר זועם עם גיטרה מחוספסת. שנה קודם לכן הוא גם שר וחיבר את המוזיקה לאופרת הרוק "מאמי", שכתב הלל מיטלפונקט (בכיכובם של מזי כהן ואריה מוסקונה) - טקסט קשה ובוטה נגד הכיבוש והמיליטריזם הישראלי. בנאי לא מעלה על דעתו לשיר שירים מתוכו היום בהופעות.

 

בינתיים, הילד כבר בן 60. הפרסונה הציבורית של אהוד בנאי מאופיינת היום הרבה יותר ברוח יהודית-מסורתית מאשר באמירות פוליטית, אבל העמדות המתונות-הומניסטיות שלו נשארו שם. בנאי האיש והאמן הוא תופעה ייחודית בתרבות הישראלית. מעבר לאיכויות האמנותית שלו, הוא מציע דיאלוג תרבותי אמיתי שמתרחש דרך דמותו מרובת הכובעים עם קהלים שונים. ההתנפלות עליו מראה, למרבה הצער, שהאמירה שלו כנראה מורכבת מדי לתרבות ה"הלנו אתה אם לצרינו" ששולטת בעולם הטוקבקיסטים. 

 

בנאי הוא אדם של דיאלוג; אני זוכר אותו מופיע בבית חג"י ובגוש קטיף ובתקוע (עם הרב מנחם פרומן ז"ל), ואני זוכר אותו מופיע בכפרים ערביים בגליל ובאירועים שתומכים בפליטים וכמעט בכל מקום שאליו הוזמן. אני גם יכול להעיד עדות אישית: לפני ההתנתקות, ארגנתי מפגש של בני נוער שניסה לעסוק באירועים המבעבעים שנכונו לנו, ובנאי נעתר לבוא ולדבר בשמחה עם אנשים שלא הסכימו עם עמדותיו.

 

נדמה לי שמגיע לנו יותר מגן הילדים העכשווי, שבו כל אחד מחרים את הקבוצה של האחר. השיח התרבותי בישראל יכול להיות בוגר יותר ולהיות מסוגל להכיל גם עמדות שאינן מנסות לרצות את כולם. את איום החרם כדאי לשמור נגד פושעים שבאמת ראויים להחרמה.