בבטן הפיל

בשניות הראשונות דבר לא מתחבר: אדם יושב ומקריא ציוני דרך בתולדות התחנה המרכזית החדשה. למה, אם כך, הוא מדווח לנו על הגעתה של אימו לגטו ורשה, או מדבר על מהפכה בפיליפינים? למה מוזכרת הקלטת הנחיתה על הירח? ומה קשורה בניית התחנה למשטר הצבאי באריתריאה? לששת הימים? לדארפור? לליקוי חמה?

 
סולימן מקריא את המונולוג של שיילוק מתוך "הסוחר מוונציה". קהל פריבילגי, אך היחיד

בהמשך, הקריין, גיא גוטמן, מעלה שאלה פילוסופית על הגדרת האירוע ואבני הדרך שלו. האם החל פרויקט התחנה מרגע שבו נחתם אישור הבנייה או מרגע שבו הגיעה אימו ניצולת השואה לישראל? האם יציקת היסודות קדמה לדרמות פוליטיות בפיליפינים ובאריתריאה, או שהן חשובות לתחנה לא פחות מהיסודות? בסופו של דבר, גם הן השפיעו על מי שחיים, עובדים ויוצרים בתחנה היום.

כך מתחיל הסיור-מיצג "עבודה זרה", פרויקט של עמותת מקלט 209. הוא אורך שלוש שעות מרתקות בתחנה המרכזית החדשה – מהקומה השביעית ועד לקומה אפס. הכתבה הזאת תעקוב אחריו.

התחנה כפי שמעולם לא נראתה

בקומה השביעית החדשה נעשה נסיון להיראות עדכניים: קירות שלמים מכוסים בגרפיטי ובציורי קיר. תמר רבן, אמנית מיצג שהקימה ומנהלת את מקלט 209, מפנה את תשומת לב המשתתפים לחלונות הזכוכית שמהם נשקף קו הרקיע המשתנה של תל אביב: שכונות קטנות ונמוכות שמתוכן מזנקים מגדלי ענק.

בקומה השישית, הקומה של קווי האוטובוס הבין-עירוניים, מבקשת רבן להפוך את משתתפי הסיור למשתתפים במיצג וללכת אחורה עם הפנים קדימה. במשך כמה מאות מטרים, במעבר הרחב שליד התחנות, אנחנו הולכים אחורה עם הפנים קדימה.

מי מאיתנו לא הגיע לתחנה המרכזית בריצה מפני שאיחר לתפוס את האוטובוס, עיוור וחירש לכל מה שקורה סביבו? עכשיו, אם משקיטים לרגע את המבוכה מתגובות הסובבים, הופכים ההולכים אחורנית לבעלי חיים מחודדים מאוד. צבע, צורה, תנועה וקול משתלבים לתמונה חיה ותובענית של התחנה כפי שלא ראיתם אותה מעולם.

ואז נוסף מרכיב לכוראוגרפיה המאולתרת: "אפשר לעזור לתינוק חולה ורעב?", נשמע קול רם מאחור. הקבוצה ממשיכה ללכת אחורה, והקול מתקדם קדימה, מתגלה כגבר רזה בכיפה שחורה וג'ינס שמבקש כסף מהנוסעים היושבים ומחכים לאוטובוס. "עזרו לתינוק חולה ורעב להגיע הביתה", הוא אומר, "אני מתחנן".

הוא פונה להולכים אחורה, מסתכל בנו ומבין בשבריר שנייה שאם לא ינצל את הבמה הזאת, היא תיוותר שלנו, לא נכנע ומיד מבקש בתקיפות: "אפשר לעזור לתינוק חולה ורעב? אני מתחנן".

ספרים עד התקרה

קומה חמישית נקראת "מתחם האמנים". כשהתברר שעסקים נוטשים את התחנה או כלל לא מגיעים אליה, הוחלט להציע את החללים כסטודיות לאמנים תמורת מחירי שכירות נוחים. היו כאלה שנתנו למקום צ'אנס; הרוב עזבו. עכשיו אנחנו הולכים במסדרונות ריקים, בין עשרות רבות של חנויות ריקות, סגורות ומאובקות.

ואז רבן דופקת על דלת, שנראית ככל דלתות החנויות הנטושות, אלו שאין מאחוריהן כלום. כשהדלת נפתחת, המחזה כמעט בלתי נתפס: חלל גדול ובו עשרות אלפי ספרים, חלקם מסודרים בארונות ישנים ואחרים נערמים בערימות שמגיעות כמעט עד התקרה. על הרצפה שטיחים כבדים. הספות והכורסאות הן אוסף מגובב ומלבב.

אנחנו נמצאים במוזיאון לספר היידי של עמותת יונג יידיש. יש בו יותר מ-40 אלף כותרים שהובאו לכאן מעזבונות, ספריות של אנשים פרטיים מליטא, מרוסיה, מארגנטינה ועוד. העמותה, שהוקמה על ידי מנדי כהנא ופועלת בתל אביב ובירושלים, אוספת ומשמרת גם כתבי עת, תקליטים ומכתבים ביידיש, ומקיימת במקום אירועי תרבות וקונצרטים. כל זה, על תפריט דל של תרומות פרטיות וקרנות.

לא הרבה זמן מקצים לנו בתוך העולם הנכחד-קם לתחייה, שנראה כמו התרחשות מסוף המאה ה-19 שמלבלבת בין קירות בטון ופתחי אוורור של סוף המאה ה-20. אחת לדקה יוצא אוטובוס בקומה למעלה, ורעמו מרטיט את התקרה ואת ספרי היידיש. רבן מבקשת שנצא, והדלת נסגרת מאחורי המוזיאון המופלא והסודי.

ילדים פיליפינים יפהפיים מתרוצצים גם הם במסדרונות הריקים. מי אתם ומה אתם עושים בטריטוריה שלנו? נראה שהם שואלים. כמה מהם מגיעים מדי בוקר לגן שנמצא באחת הפניות. עכשיו מאוחר, והגן סגור. לא רחוק משם הוסבה חנות שוממה לחניה לעגלות תינוקות פיליפינים. 

 
המוזיאון לספר היידי. כ-40 אלף כותרים, מהרצפה עד לתקרה

רחוב מנילה

בקומה הרביעית והשלישית חוזרים לרגע אל הרעש האנושי ואל החיים. בין חנויות ודוכני בגדים, דיסקים, ספרים וגאדג'טים עומדת דודה נזימה מדליית אל-כרמל ומכינה פיתות עם לבנה. לא רחוק ממנה נמצאת אחת החנויות הגדולות בישראל לספרות רוסית.

במעבר רחב שצופה אל הקומה השלישית ונקרא רחוב מנילה (בגלל מספר רב של חנויות פיליפיניות הפועלות בו), וואליידין סולימן מסודן מדקלם את המונולוג המפורסם של שיילוק מ"הסוחר מוונציה". "אם תדקרו אותנו, לא נזוב דם?", שואל סולימן במבטא אפריקאי כבד. "אם תדגדגו אותנו, לא נצחק?".

סולימן הוא לא "הזר" הראשון שמשתמש במונולוג השחוק של שייקספיר כדי ללמד את הישראלים מעט סובלנות ואהבת אדם. השחקן סלים דאו, פלסטיני חיפאי, כבר שאל אותן שאלות כחייל מצרי בסרט "אוונטי פופולו" בשנות ה-80. כאז כן היום, נראה שהישראליות – והאנושות בכלל – נשארות אדישות לדמם של אחרים.

הבעיה אינה בשייקספיר וגם לא בסולימן, שמודה לשייקספיר בהתרגשות לאחר שהוא מסיים לדקלם; הבעיה היא זהות הקהל. הקהל של אירועים מהסוג הזה, שמקשיב לסולימן ומזהה את שיילוק, הוא קהל עם גב אקדמי וכלכלי איתנים יחסית. חוגים שקוראים לעצמם רדיקליים הפכו את הקהל הזה לשק חבטות קל, שתקן ומנומס, אף שהאנשים שעומדים עכשיו סביב סולימן הם היחידים שמאפשרים לו לדקלם את שייקספיר. עם זאת, מתבקשת השאלה: האם מבין קהל המסיירים את המצוקה של הישראלים הוותיקים החיים באזור התחנה המרכזית החדשה?

מקלט 209 מפעיל סדנאות, יוצר פרפורמנס ומארגן פסטיבל בינלאומי שנתי בתמיכה ממשלתית מינימלית. רבים מאנשיו עובדים בהתנדבות ומתוך אהבה עצומה לפרפורמנס. ובכל זאת: האם ניסו חברי מקלט 209 להזמין את אנשי שכונות הדרום לסיור שלהם, שמושמעת בו הקלטה של ההתפרעות המקומית נגד הפליטים ב-2012?

ספינת רפאים

קומות שתיים, אחת ואפס הן הקומות הדרמטיות והמפעימות ביותר בתחנה המרכזית החדשה. רבן מובילה לקולנוע "ששת המופלאים" בקומה אחת. הקולנוע, ובו שישה אולמות, היה אמור להיות פורץ דרך. אחרי חודשים ספורים נסגר. קאמל קומדי קלאב, שבא אחריו, נסגר גם הוא. עכשיו עומדים שם אולמות וכיסאות ודוכני כרטיסים ומזרקה אחת ומעלים אבק.

דלת היציאה של אחד האולמות מובילה למסדרון שבו מחנים עובדי התחזוקה את הקרטינגים שלהם. כל עובד תלה על קיר המסדרון תמונה או קישוט שהביא ממולדתו. בפינה תלויה תמונה יפהפייה של ישו שחום עור ושל מרים המגדלית השחורה. כך לפחות זה נראה בעיניים לא מיומנות.

• " קשה לתאר בכתב את הדבר המשמעותי שמתרחש בירידה מלמעלה למטה: שתיקה הולכת ומתעבה, מחנק אל מול מאות חנויות ריקות, אולמות קולנוע ריקים, מסדרונות ריקים וחדרי שירותים ריקים. קילומטרז'ים של ריק כבד ומהדהד "

המסדרון מוביל לקומה מספר אפס. עשרות מקלטים נעולים במנעולים ומסדרון אחד ענק מואר חלקית בנאון מחשמל. מה צריך לקרות כדי שיפתחו את המקלטים האלה? ומי ירוצו לשם בבהלה? ואיך יסתדרו שם זה עם זה?

קשה לתאר בכתב את הדבר המשמעותי שמתרחש בירידה מלמעלה למטה: שתיקה הולכת ומתעבה, מחנק אל מול מאות חנויות ריקות, אולמות קולנוע ריקים, מסדרונות ריקים וחדרי שירותים ריקים. קילומטרז'ים של ריק כבד ומהדהד.

עשרות אלפי מלים נכתבו כבר על "הפיל הלבן" של התחנה המרכזית החדשה, אבל צריך לראות בעיניים כיצד מתנהל לו האבסורד הענק של תל אביב: בעיר שאינה מפסיקה לדבר על צפיפות ועל יוקר מחיה; שעניי נדל"ן שונאים בה את עשירי הנדל"ן; שתושבי שכונות המצוקה שלה זועמים על פליטים המתקבצים בגניהם הציבוריים ומצטופפים בדירות קטנות - בעיר הזאת שקועה לה ספינת רפאים גדולה כמו הטיטאניק, ובתוכה מאות על מאות חדרים ריקים, מחכים לבני אדם.