הנון-קונפורמיסט

בקיץ 1939 יצאה האונייה האחרונה מאנגליה לארצות הברית ועליה פליטים רבים מאירופה שניצלו ברגע האחרון מהתופת הקרבה ובאה. על האונייה משפחה – אב ואם, בניהם התאומים ובתם.

 

האב, נפתלי קרליבך, שימש רב קהילה בברלין עד שנאלץ להגר עם משפחתו לווינה בעקבות גילויי האנטישמיות בשנות ה-30. משפחתו המורחבת היתה דוגמה ומופת של אורתודוקסיה מודרנית: הבן דוד עזריאל היה מייסדו ועורכו הראשון של העיתון "מעריב"; ואחי הרב, הדוד יוסף צבי, היה רבה של המבורג ומייסדה של הגימנסיה העברית הריאלית, אחת מספינות הדגל של "תורה עם דרך ארץ", בדרכו של הרש"ר הירש. הדוד נשאר מאחור.

 
הרב קרליבך. הצטיין ביכולת ללכת על חבל דק

הילדים חונכו "כמו שצריך" – שילוב של התרבות האירופית עם לימוד תורה - בעיירה באדן שליד וינה. מורים פרטיים הועסקו בביתם ולימדו אותם תורה, מוזיקה, ספרות ושפות זרות. אחד התאומים, שלמה, גילה מגיל צעיר צימאון אדיר ללימוד התורה. העיירה באדן שימשה עיירת מרפא ונופש לגדולי העולם היהודי, וכולם עברו דרך בית הרב, הפתוח לרווחה. הם בחנו את הילד שלמה, התרשמו ממנו עמוקות וציפו ממנו לעלות לגדולה.

 

התאומים היו בני 14 בהגיעם לחופי ניו יורק. שלמה החל ללמוד בישיבת תורה ודעת, ישיבה ליטאית, שמי שעמד בראשה היה הרב שלמה היימן, שנודע בחריפותו. בשנת 1941, הרב אהרן קוטלר, אחד מגדולי העולם הליטאי, הצליח להימלט מווילנה והגיע לניו יורק דרך יפן. הרב קוטלר ביקש להציל את עולם הישיבות של ליטא בכל דרך אפשרית. בשנת 1943 הוא הגה את הרעיון של הקמת ישיבת "עילויים", שיהיו לגדולי התורה של הדור הבא, ומקים את ישיבת ליקווד (היום הישיבה מונה כ-6,300 תלמידים). אחד מ-14 הנבחרים היה שלמה קרליבך.

 

קרליבך ישב ושקד על לימוד התורה בלא הרף. הוא לא ידע מהנעשה בעולם בחוץ, לא קרא עיתונים, לא שמע חדשות. רק תורה. השטיח האדום נפרש בפני העלם הצעיר. ראש הישיבה טיפח אותו אישית, והתחילו לראות בו את יורש העצר, גדול הדור הבא של העולם הליטאי.

 

מחוץ לכותלי הישיבה

 

באמצע שנות ה-40 פגש קרליבך בניו יורק את מי שיהיה לידידו ולשליח-עמית שלו, זלמן שחטר. זלמן נולד בפולין בשנת 1924, ומשפחתו היגרה לווינה כשהיה בן שנה. בילדותו פגש את התאומים קרליבך בביתם, כאשר הגיע בשליחות אביו לשאול את אביהם שאלה בכשרות. זלמן התוודע לחסידות חב"ד בצעירותו, ועם הגיעו לניו יורק, החל ללמוד בישיבת תומכי תמימים. כאשר פגש את קרליבך בניו יורק, הוא ניסה לשכנעו להצטרף לחב"ד, אך זה דחה אותו באומרו: "חיי בישיבה". עם זאת, קרליבך החל להסתובב בחב"ד והכיר את הרבי, רבי יוסף יצחק, שניצל זה עתה מתוככי גטו וארשה והגיע לניו יורק באופן נסי.

 

י"ט בכסלו הוא היום שבו מציינים חסידי חב"ד את שחרורו ממאסר של רבי שניאור זלמן, האדמו"ר הראשון לבית חב"ד. בשנת תש"ט (1949), כחודש וחצי לפני פטירת רבם, החסידים התאספו להתוועד, אך הרבי היה חלש מאוד. רק יחידי סגולה הורשו להיכנס אליו. לפתע פתאום, אחד השליחים הבכירים של הרבי יצא וחיפש את "שלוימה וזלמן", באומרו כי הרבי קורא להם לחדרו. הרבי פנה אליהם, בפני החסידים המיוחסים, ואמר: "כדאי לכם להתחיל לבקר בקולג'ים". אמר, ולא פירט; היה חלש מדי. "במפגשו עם הדור הצעיר, זיהה קרליבך אצלם אכזבה הדומה לאכזבת ההורים שלהם, למה שהרגיש בעצמו. הם החלו לפתח רעיונות אנטי-קונפורמיסטיים, מרדו נגד המסגרות ופיתחו רעיונות אוטופיים של אהבה ושלום. קרליבך התלהב והרגיש כי הם מבשרים משהו גדול, שצריכים להקשיב לו".

 

זלמן החסיד קיים את דבר רבו. באותה שנה פתחו לראשונה בארצות הברית אוניברסיטה יהודית-חילונית ששמה ברנדייס. זלמן לקח את שלמה איתו, והם הגיעו לברנדייס באמצע הלילה והחלו לדבר עם הסטודנטים בחסידות ואף להניח להם תפילין. כך החלה השליחות העולמית לבית חב"ד, באמצעות השלוחים הראשונים של הרבי – זלמן שחטר ושלמה קרליבך.

 

שכח מעצמך קצת

 

את נקודת המפנה בחייו של קרליבך הוא זקף לזכותו של הרבי מנחם מנדל מליובאוויטש. למרות הקשר שהיה לו לרבי הקודם, הוא הרגיש שחייו עדיין בישיבה בלייקווד והיה מגיע לחב"ד במסגרת ביקורים בלבד. באותם ימים היה רגיל להיכנס תדיר אל הרבי, באופן ישיר, ולדבר איתו "בלימוד": הוא סיפר לו מה למדו בישיבה ודן איתו בסוגיות התלמוד והרמב"ם. וכך הוא תיאר את הפגישה הגורלית עם הרבי:

 

"פעם נכנסתי אליו, אחרי שהוא כבר נהיה רבי. הוא אמר לי: 'שמע, אני מוכרח לעסוק איתך עסק. אני רוצה שאתה תהיה השליח שלי'. אמרתי לו: 'אני לומד כל היום'. אז אמר לי הרבי: 'שכח מעצמך קצת'. הוא ממש נפח בי נשמה חדשה. פתאום הרגשתי אחריות כלפי כל יהודי. עד אז היה אכפת לי מהרמב"ם או מהסוגיא, ופתאום היה אכפת לי מכל יהודי שאני רואה".

 

בעקבות המפגש עם הרבי, עזב קרליבך את הישיבה לטובת חב"ד. באותה תקופה הוא מתאר את עצמו כ"יד ימינו" של הרבי. כך נראה גם בתמונות מהתקופה, כשהוא עומד או יושב לימינו של הרבי שזה עתה (1950) הוכתר כמחליפו של הרבי הקודם.

 

נראה שכוונת הרבי היתה שיסתובב בישיבות, וכך עשה בתחילה. הוא היה מגיע לישיבה, אוסף אליו את מיטב הבחורים ודן איתם בסוגיות שלמדו. הוא היה מרשים אותם בתחילה ברמת הידע שלו בלימוד, שהיתה גבוהה, בשל העובדה שלמד בליקווד, ואחר כך היה מתחיל לפתוח אותם לרעיונות חסידיים והיה משכנעם לבוא איתו לחב"ד, אל הרבי.

 

שמו של קרליבך התחיל להתפרסם, וקמפוסים שונים החלו להזמינו. אף על פי שכבר היה שם בעבר, בשליחות הרבי הקודם, הרבי הנוכחי לא היה מרוצה. קרליבך שכנעו בלית ברירה, והוא הלך. הוא חזר אל הרבי והתייעץ עמו: הוא אמר שקשה לו להפריד בין המינים ושהוא מרגיש שזה פחות אפקטיבי. הרבי אמר לו: אם אתה רוצה לעשות על דעת עצמך – תצליח. בית חב"ד, שהוציא אותו מעולם הישיבות, השאיר אותו לבד, והוא ממשיך לבדו. "קרליבך פיתח אפוא גישה רוחנית חדשנית. את המקורות של חב"ד הוא החליף באדמו"רים רדיקליים, כגון רבי נחמן מברסלב, הרבי מאיזביצא ונכדו, הרבי מקוצק ואחרים. המשותף להם הוא חיפוש רוחני אינדיבידואלי ומוכנות ללכת עד הסוף נגד המוסכמות כדי למצוא את האמת הפנימית".

 

בסוף שנות ה-50, התחיל קרליבך לפתח את הצד המוזיקלי שלו. הוא למד לנגן בגיטרה, ובד בבד התחיל להסתובב במרכז הבוהמי בגריניץ' ווילג' בניו יורק, שם פגש את המוזיקאים הצעירים שעתידים להנהיג את המהפכה של הדור הצעיר, ובהם בוב דילן, פיט סיגר ונינה סימון. קרליבך גילה כי המוזיקה מצליחה לגעת בצעירים. הוא התחיל להופיע והוציא את תקליטיו הראשונים. תקליטים אלו היו בבחינת מהפכה בעולם היהודי - המוזיקה היהודית הראשונה המשלבת בין אלמנטים קלאסיים, אלמנטים עממיים וטקסטים מסורתיים.

 

בשנת 1966 התגלגל תקליט שלו, כמעט באקראי, אל מארגן הפסטיבל העממי המפורסם בברקלי, קליפורניה. קרליבך הוזמן ומצא את עצמו במרכז מהפכת ה-Peace and Love של הצעירים. המפגש שינה את חייו. בעקבות עזיבתו את חב"ד והסתובבותו בעולם, החל קרליבך להבין כי ישנו פער עצום בין העולם המסורתי של היהדות ובין תודעת הדור היהודי הצעיר. הפער תהומי כל כך, שקשה להבין כיצד ניתן לגשר עליו. היחיד שהצליח לעשות זאת הוא קרליבך עצמו. הוא מאוכזב מהרבי ומשאר הרבנים שהשאירו אותו לבד להתמודד עם דור שלם.

 

גישה רוחנית חדשה-ישנה

 

במפגשו עם הדור הצעיר, זיהה קרליבך אצלם אכזבה הדומה לאכזבת ההורים שלהם, למה שהרגיש בעצמו. הם החלו לפתח רעיונות אנטי-קונפורמיסטיים, מרדו נגד המסגרות ופיתחו רעיונות אוטופיים של אהבה ושלום. קרליבך התלהב והרגיש כי הם מבשרים משהו גדול שצריכים להקשיב לו.

 

קרליבך פיתח אפוא גישה רוחנית חדשנית, המותאמת לעולם הערכים של הצעירים. את המקורות של חב"ד הוא החליף באדמו"רים רדיקליים כגון רבי נחמן מברסלב, הרבי מאיזביצא ונכדו, הרבי מקוצק ואחרים. המשותף להם הוא חיפוש רוחני אינדיבידואלי ומוכנות ללכת עד הסוף נגד המוסכמות כדי למצוא את האמת הפנימית.

 

המפגש עם הצעירים יצר אצל קרליבך הפריה הדדית של פיתוח דרך חדשה ביהדות, המעוגנת מצד אחד במקורות יהודיים, אך מצד שני, נותנת מענה לעולם הערכים שלהם. למרבה האירוניה, הגישה של שילוב העולם המודרני עם המסורתי מזכירה את העולם של הרש"ר הירש, שבו גדל קרליבך.

 

היכולת ללכת על החבל הדק, לפתח מסגרת רוחנית ניאו-חסידית בתוך העולם היהודי, היתה בשורה חדשה שממשיכה לשמש בסיס חשוב להמשך התפתחותה של התנועה החסידית והניאו-חסידית בארץ ובעולם כולו.

* משה-דוד הכהן, דוקטורנט באוניברסיטת חיפה בחוג לתולדות ישראל, עוסק בהפריה ההדדית שהתקיימה בין קרליבך ובין תרבות ההיפים של שנות ה-60 ובאופן שבו היא משתקפת בהגותו.

Model.Data.ShopItem : 0 8