אהוד בנאי. מודה על כל רגע (צילום: פלאש90) המקום שבו מסע מתחיל, אומר לנו אהוד בנאי, הוא בין סניף בנק למעיין. איפשהו באמצע, בין הטמא לטהור, בין העכשווי והקדום, בין המלאכותי והטבעי – כאן, השביל הזה מתחיל. כך תמיד הבנתי את השיר הזה.
והנה, לפני כמה ימים, בהופעה בחסידה, הפאב המקומי הנהדר בפרדס חנה, מסביר לנו אהוד שלמילה "כאן" יש גם משמעות נוספת. "השביל שלי כאמן וכיוצר", הוא מספר לקהל לפני שהוא מתחיל לבצע את השיר, "מתחיל בראש פינה, עם מייקל צ'פמן. גרתי בוואדי לבדי, והיה לי טייפ וכמה קלטות, והייתי אחרי סיפור אהבה שנגמר, והקלטת שהתנגנה יותר מכולן היתה זו של מייקל. המילים שלו היו כאילו המילים שלי, והטכניקה שלו שבתה את לבי".
ה"כאן" של השביל של אהוד בנאי הוא במידה מסוימת מייקל צ'פמן. ואכן, כשמייקל צ'פמן עלה לבמה והחל לבצע את שיריו, היה זה רגע של גילוי נהדר; של מפגש עם מקורות היניקה של אהוד, המוזיקליים בוודאי, אבל גם של גינוני הבמה ושל האופי הצנוע, המנומס והפשוט. האופי הזה של צ'פמן הוא גם הסגנון שהכתיב את סבב ההופעות המיוחד שקיימו השניים בשבוע שעבר ברחבי הארץ: הופעות אינטימיות בפאבים מקומיים בתל אביב, בירושלים, במצפה רמון, בפרדס חנה ובאמירים.
איש מארץ רחוקה
לבנאי, סבב ההופעות הזה הוא חלום שהתגשם. "אתה צריך להבין", הוא אמר לי בשיחה בארבע עיניים אחרי המופע, "תחשוב שיש מישהו שיש לך קשר מאוד עמוק איתו, והוא חי בארץ אחרת, רחוקה, ואז אתם נפגשים. אני מקשיב למוזיקה שהוא מנגן כבר כמעט 40 שנה, ופתאום אני מסתובב איתו פה בארץ ואני לא מאמין שזה קורה. אני עדיין לא מצליח לעכל את החוויה הזאת. אני חלמתי פעם שהוא מופיע בירושלים, אז זה בכלל חלום שמתגשם".
איך החלום קרם עור וגידים?
"לפני זמן מה הייתי בלונדון והזכרתי אותו בשיחה עם חבר, ופתאום הוא אומר לי, אני רוצה להראות לך משהו, והוא מראה לי מייל שהוא קיבל מאשתו של צ'פמן. אמרתי לעצמי, 'זו ההזדמנות, מה יש לי להפסיד', וכתבתי לה. הצגתי את עצמי במכתב פשוט ושאלתי אם מייקל היה רוצה להגיע לסיבוב הופעות בארץ. מהר מאוד קיבלתי תשובה חיובית. הוא אמר שהוא יגיע, ולא סתם להופעה אחת, אלא לחמש הופעות בכל הארץ.
"אין לו את הקטע הזה של להיות סופר-סטאר שאינו נגיש לאנשים. הוא אדם אמיתי; הוא באמת כזה. והיו לו הזדמנויות להיות כוכב על. לד זפלין, ג'ימי פייג', סוניק יות' ואחרים מדברים עליו כעל מורה דרך. הוא פרץ דרך במוזיקה, והוא יכול היה לנגן עם להקה ולעשות היסטוריה, אבל הוא החליט שהוא לבד עם הגיטרה.
מייקל צ'פמן. אוהב חיים, אוהב אדם
"הוא אוהב חיים, הוא אוהב אדם ואת המקומות הקטנים, וזה כיף שאתה פתאום קולט שאתה רואה את האדם במי שהערכת כמוזיקאי, וזה הרבה מעבר למה שציפית. אפילו אם הוא רק היה מופיע, ולא היינו מדברים ומתיידדים, זה היה מספק אותי. אבל קורה משהו מעבר לזה".
מה?
"אני נמצא במסע של גילוי של הבנאדם הזה, שהוא לא פחות מבוב מארלי, בוב דילן, לאונרד כהן וג'ון מרטין, ואני גם מגלה את עצמי ביחד איתו. וגם את הארץ. אני מתאהב בארץ ביחד איתו. אנחנו נוסעים, והוא פוגש אנשים, ואחרי כל הופעה הוא יושב ושותה יין ומדבר עם כל מי שרוצה לדבר איתו, שעות".
בעזרת סוסיא
אני יכול להעיד בעצמי שבנאי מודה על כל רגע. אחרי שצ'פמן עלה לבמה ובנאי ירד ונעמד מאחורי הקהל, ניגשתי לבנאי לשאול אם נוכל לדבר קצת בשביל הכתבה הזאת. הוא ענה בחיוב, אבל שאל אם זה יוכל להיות אחרי המופע, כי הוא רוצה להקשיב. גם אחרי ההופעה חיכיתי בנימוס כמעט שעה וחצי עד שהוא התפנה לדבר איתי. "אני ממש מבקש סליחה", אמר לי בנאי כשחיפשנו מקום שקט לשבת, "הבנאדם הזה הוא כמו רבי שלי, ואני לא רוצה לפספס שום רגע איתו".
שמחתי לשמוע אותו אומר את זה, משום שבמהלך ההופעה עלה בראשי הדימוי של בנאי כרב שמביא לקהילה שלו את המקורות שמהם הוא יונק, והנה נזדמנה השאלה מעצמה:
האם יש לאמן אחריות כלפי הקהל שלו ללמד אותם משהו או להנגיש להם את המקורות שלו?
"אני חושב שכן. יש לי הזדמנות לבוא לקהל ולהגיד, בואו תכירו משהו שאני חושב שתאהבו. גם אמנים שאני אהבתי פתחו לי שער לדברים אחרים, למשל, דרך פנחס שדה הכרתי את קנוט האמסון, הסופר הנורווגי, ודרך דוד שלי יוסי הכרתי את ג'ורג' ברסאנס. אמן אמיתי צריך לספר לקהל שלו מאיפה מה שהוא עושה בא; לא להתיימר ולהגיד אני המצאתי את זה, כמו הביטוי 'המביא דבר בשם אמרו'. אני כאילו סוג של גשר, אומר: 'בואו תקבלו עוד משהו מעבר למה שאני נתתי לכם'. קהל זה דבר שאני חושב שצריך להעניק לו כל הזמן, לתת לו יותר ממה שמקובל ביחסים האלה של כרטיס והופעה".
היחסים שלך עם הקהל שלך התגלו כיחסים מורכבים בחודש שעבר, אחרי ההופעה בסוסיא. איך עברו עליך השבועות האחרונים?
"תראה, היתה שם הסתבכות. מלכתחילה, ההופעה בוטלה כי היה חשש של התלהמות מהימין, ולא בגלל הלחצים של השמאל, וזו היתה טעות לבטל, ושמחתי שהחזרנו את ההופעה. הרגשתי שחזרתי לעצמי. אני לא מפחד להביע את הדעות שלי, ועם זה, אני לא מחרים את מי שלא חושב כמוני, ולצערי, אין הרבה אנשים שחושבים בקו הזה. קיבלתי טלטלה, נפערה פה תהום מאוד מפחידה של שנאה. היה גם קהל שתמך, בלי קשר לפוליטיקה, וזה מאוד שימח אותי. אבל נפערה פה תהום, ואני עדיין לא מצליח להגיד על זה יותר מדי מילים".
אולי מהתהום הזאת עוד תיצור שיר חדש?
"אולי, בעזרת השם, כן".
כשחזרתי הביתה לפנות בוקר, חשבתי לעצמי, שאולי מהתהום הזאת הוא עוד ייצור את ההמנון הבא של המדינה.
