Shalom kita Alef

יום שני בבית ספר יסודי-ציבורי בברוקלין המכונה האקדמיה ללשון העברית (Hebrew Language Academy Charter School). זהו יום מתוח במיוחד, מכיוון שבמוסד מסיירת ועדה מטעם עיריית ניו יורק שתקבע אם בית הספר יקבל אישור להמשיך לפעול, ובמקרה הטוב, אולי אף לפתוח חטיבת ביניים בשנה הבאה. האישור הזמני, בן חמש השנים, יפוג בתום שנת הלימודים הנוכחית.

 
באקדמיה ללשון עברית בברוקלין. נוכחות יפה לילדים האפרו-אמריקאים

"המטרה ברורה", אומרת המנהלת לורה סילבר, "ללמד עד כיתה י"ב". היא עצמה יהודייה אמריקאית שלא ידעה מילה בעברית עד שהחלה בניהול בית הספר. כיום היא "מסתובבת במסדרונות, שומעת את הילדים מדברים עברית ולאט לאט לומדת את המבנה של השפה".

זהו בית ספר ציבורי, "פאבליק סקול", שבו לומדים הילדים עברית כשפה שנייה. אין מדובר בקורס בודד בהיקף של כמה שעות שבועיות, אלא בפרוצדורה עמוקה יותר: בכל שיעור ישנה נוכחות של מורה נוסף, מלבד המורה המקצועי, המשוחח בעברית עם התלמידים. כך למשל, בשיעור טבע הילדים לומדים את שמות חלקי הפרח הן בעברית והן באנגלית.

בסיור קצר במסדרונות בית הספר מגלים כי לכל כיתה יש שם של עיר בישראל. כאשר נכנסים לכיתה ב'1, אשקלון, מתקבל מחזה מפתיע: ילדי הכיתה, רובם ממוצא אפרו-אמריקאי, מחולקים לקבוצות על פי רמות. המורה משוחחת עם הקבוצה בעברית בלבד, והילדים מצדם עונים לה באותה שפה, במבטא ישראלי מושלם. כיתה אחרת נמצאת בעיצומו של שיעור מוזיקה: המורה מנגן בגיטרה והילדים מזמרים "אני אוהב שוקולד ועוגות גבינה".

עברית ללא יהדות?

בית הספר בברוקלין אינו היחיד: ברחבי ארצות הברית פועלים כיום כעשרה בתי ספר דוברי עברית, בין היתר בפלורידה, בוושינגטון הבירה ובטקסס. חמישה מתוכם מממנת קרן סטיינהארט, ובהם שניים בניו יורק: בית הספר בברוקלין ואחיו הקטן בהארלם, שהצטרף אליו השנה. "עד 2016 אנחנו מקווים להקים עוד חמישה עשר בתי ספר", אומר דייוויד גצלמן, סגן נשיא קרן סטיינהארט.

בחלק מבתי הספר אחוז הלא-יהודים עולה על 50 אחוז, זאת בשל מדיניות הלוטו האמריקאית שלפיה לבתי הספר אין שליטה על קבלת התלמידים, והם חייבים להכניס להגרלת הקבלה את כל הנרשמים. אמנדה הרגרוב, אפרו-אמריקאית המתגוררת בהארלם, החליטה לרשום השנה את בתה לבית הספר העברי שנפתח במקום. כשהיא נשאלת על הבחירה, היא מסבירה: "מישהו מטעם בית הספר הגיע לכנסייה שלי ודיבר על המתכונת שבו הוא פועל. אין ספק שמדובר בתנאים טובים שהם בבחינת שיפור לעומת מה שמציעים מוסדות אחרים באזור. אני לא חושבת שהשפה העברית אינה שימושית; בניו יורק יש לא מעט דוברי עברית".

האם ניתן ללמד עברית ללא יהדות?

"החוקה האמריקאית אוסרת על כל לימוד הקשור לדת בבתי הספר הציבוריים, ולכן במערכת לא יופיע בשום אופן שיעור תנ"ך ושום מורה לא יחלוק עם תלמידיו סיפורים מהתלמוד".

עם זאת, לא כולם מאמינים כי מוסדות המלמדים עברית מסוגלים לעמוד באתגר הפרדת השפה מן היהדות. דיאן רביץ היא בלוגרית יהודיה-אמריקאית בעלת דוקטורט בחינוך מאוניברסיטת ניו יורק. לטענתה, לא ייתכן כי בתי ספר כאלה ייתמכו באמצעות מימון ציבורי: "זוהי הפרה של עיקרון ההפרדה בין דת ומדינה בארצות הברית", היא כותבת, "עברית הינה השפה ההיסטורית של העם היהודי, ויהדות היא דת. הם לא יצליחו להשלות איש שהשפה העברית אינה קשורה ליהדות. אם הקהילה היהודית האמריקאית אינה מסבסבדת בתי ספר יהודיים פרטיים, אי אפשר לדרוש מהציבור לעשות זאת".

 
האקדמיה ללשון עברית בברוקלין. בית ספר ציבורי במימון משלם המסים האמריקאי

גצלמן מצדו, דואג להבהיר להורים המעוניינים בחינוך יהודי לילדיהם כי רשת בתי הספר העבריים-ציבוריים אינה משמשת תחליף למוסדות היהודיים הפרטיים. "ברחבי ארצות הברית פועלים כיום בתי ספר המלמדים תרבויות ושפות שונות, החל בסינית וכלה בטורקית, ועברית אינה שונה מהשפות הללו. הגענו למסקנה שאנחנו רוצים לעשות הסברה לא שגרתית. אין דרך טובה יותר להביא את התרבות הישראלית לאמריקאים, וזה בטח עדיף על עוד דיון על סכסוך במזרח התיכון. מגיע להם לראות תרבות עמוקה ואותנטית".

 
מפה בגבולות 67'

הבת של שרון כהן, אמריקאית-ישראלית המתגוררת בברוקלין, לומדת כיום בבית הספר בברוקלין בכיתה ה' ונמצאת בו מהשנה שבה נפתח. "שני הגדולים שלי הלכו לבתי ספר יהודיים פרטיים. הם לא למדו על הרצל, ביאליק או על ישראל באופן כללי. יותר מכך, אני מרגישה שבית ספר דתי יכול לעתים להמאיס את היהדות על הילדים. אז נכון שכאן הבת שלי לא תלמד תנ"ך, אבל בשביל זה יש לימודי העשרה אחרי בית הספר שמופעלים על ידי חב"ד".

ואכן, עם סיום הלימודים מגיעים אוטובוסי ההסעות הצהובים שאוספים את הילדים ומפזרים אותם ביעדים שונים – חלקם ימשיכו לתוכנית של הכנסייה השכונתית, אחרים לבית חב"ד ויש כאלה שיוותרו על לימוד בעל אופי דתי כשלהו.

לקראת ראש השנה לומדים הילדים כיצד חוגגים את השנה החדשה בתרבויות שונות בעולם, כולל בישראל. כאשר נשאל גלצמן מדוע הנושא נידון דווקא לפני תחילת השנה היהודית, הוא אומר כי זהו הזמן שבו חוגגים את ראש השנה בישראל, ואין מניעה ללמוד על כך דווקא בתקופה זו: "הם לומדים על השנה הסינית שנפתחת בפברואר, על השנה האזרחית בינואר וגם על התרבות הפרסית, אז כאשר יש שנה חדשה בישראל, זו הזדמנות ללמד אותם גם על מקומות אחרים".

נושא נוסף שנלמד בבית הספר הוא הקמתה של מדינת ישראל והעליות השונות. האם ניתן להתעלם מן העובדה כי העולים, מגוונים ורב תרבותיים ככל שיהיו, רובם ככולם יהודים? "אין שום מניעה להגיד כי העולים לישראל הם יהודים. אנחנו מציגים את העובדות כמות שהן, וזה חלק מהלמידה על התרבות בישראל".

בקרן סטיינהארט, התומכת בין היתר בפרויקט תגלית, המביא צעירים יהודים מרחבי העולם לישראל, ובארגון הלל, הדואג לחיים יהודיים באוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית, מודעים היטב לגבול הדק שעליו הם מהלכים. "בבית הספר תלויה מפת ארץ ישראל שבה משורטטים גבולות המדינה כפי שאצות הברית מכירה בהם היום", מסביר גצלמן, "אז נכון שיש כיתת אשקלון, הרצליה וירושלים, אך לא תמצאי כיתת אריאל, וגם חברון לא תהיה שם. כמו כן, הילדים לומדים על התרבות הערבית-ישראלית. ילדי כיתת יפו יודעים טוב מאוד שחומוס אבו-חסן הוא החומוס הטוב בעולם".