תרבות בלא נחת

לוסיאן פרויד, Man with a Thistle, פורטרט עצמי (46')  ב-1948, כשהיה בן 26, השתתף לוסיאן פרויד בתערוכת צבעי מים קבוצתית של אמנים בריטים במוזיאון האלברטינה בווינה. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שעבודותיו של הצייר יליד ברלין – מהחשובים ומהמצליחים באמני דורו – הוצגו במדינה; בפועל, גם אם לא הכריז על כך כעל עניין עקרוני, סירב מאז להציג באוסטריה.

אבל בחודשים שלפני מותו, ביולי 2011, ממחלה שפרטיה לא פורסמו, השתנה כנראה משהו בגישתו של פרויד, והוא אישר הצגת רטרוספקטיבה של עבודותיו באחד המוזיאונים המרכזיים בווינה – העיר שממנה נמלט ב-1938 סבו, זיגמונד פרויד, ושממנה שולחו ארבע מחמש אחיותיו הקשישות של הסב המפורסם אל מותן במחנות ההשמדה.

התערוכה במוזיאון לתולדות האמנות בווינה (Kunsthistorisches Museum Wien), שפרויד אפילו הספיק ליטול חלק בתהליכי האוצרות שלה, נפתחה בתחילת אוקטובר, זכתה להתעניינות רבתי, והחודש, המוזיאון החליט להאריך את משך הצגתה עד 12 בינואר, שבוע אחרי תאריך הסגירה המתוכנן. מאותה סיבה גם הורחבו שעות התצוגה, ובמהלך קיומה יימתחו שעות הביקור במוזיאון, מדי חמישי ושישי, עד עשר בלילה.

המרכיב הסודי: מעט רעל

זוהי תערוכה שאפתנית, חדה ומהודקת. היא מאגדת 43 עבודות, מהבולטות של פרויד, שנבחרו כדי לשרטט בדייקנות את שלבי ההתפתחות שעברה יצירתו לאורך 70 שנה של קריירת ציור פורה. הראשונה שבהן היא דיוקן עצמי, סוריאליסטי משהו ומרוחק, שפרויד בן ה-21 צייר בלונדון ב-1943, בעיצומה של המלחמה. העבודה שחותמת את התערוכה היא ציור לא גמור ובו נראה דיוויד דואסון, האסיסטנט הוותיק של האמן ומי שתערוכה מצילומיו מוצגת עתה במוזיאון זיגמונד פרויד בעיר, יושב לצד הכלב שלו, אלי. פרויד החולה המשיך לשקוד על הציור עד שבועיים שלפני פטירתו, אז כבר היה חלש מכדי לעמוד מול כן הציור בסטודיו ולעבוד.

בראיונות שונים סיפר אוצר התערוכה, הבריטי ג'אספר שארפ, שהסיבה שפרויד נאות להציג במוזיאון היתה אהבתו לאוסף המוזיאון והקשר העמוק שחש כלפי כמה מיצירות המופת התלויות בו. הדפסים של שתיים מהן, "שובו של העדר" ו"ציידים בשלג" מאת פיטר ברויגל האב, הוענקו לפרויד בילדותו על ידי סבו זיגמונד ועיטרו את הדירה שבה גרה המשפחה בברלין, לפני שגלתה ב-1933 לבריטניה.

רפרודקציה אחרת שליוותה את פרויד מקטנוּת, "בכחוס ואריאדנה", עשויה להסביר את היקשרותו המיוחדת לטיציאן. הוריו של פרויד, ארנסט ולוסי, תלו את ההדפס בנישה בנויה בסלון המעון הברלינאי. כשמתבוננים בתצלום המתעד את הפינה האינטימית והמהורהרת הזאת, שמופיע בקטלוג התערוכה, לא קשה לדמיין את לוסיאן הילד משתרע על הספה עם שלל כריותיה ומפליג בסקרנות אל תוככי פרטי הציור שהאמן האיטלקי בן המאה ה-16 עיצב בתנופה בוטחת כל כך.

"בכחוס ואריאדנה" תלוי, כאז כן היום, בנשיונל גלרי בלונדון. אבל כמה מיצירותיו החשובות של טיציאן, כמו של אמנים אחרים שהלהיבו את פרויד - הולביין, רובנס, האלס - מוצגות דרך קבע במוזיאון לתולדות האמנות בווינה. לא במקרה, לכן, גולשת הרטרוספקטיבה הנוכחית מנקודת המוצא שלה, באולם התערוכות המתחלפות, אל שוליהן של גלריות האולד-מאסטרס שמפארות את המוזיאון, מתכתבת איתן ומסתיימת באחת מהגלריות המרכזיות הללו, שתכולתה הקבועה פונתה לרגל המאורע לטובת הציורים עשירי הנוכחות של פרויד.

כך, אפשר לעמוד באחד מהחדרים שסובבים כמניפה את הגלריה שבה תלויה, בין השאר, גרסה מאוחרת של האמן הווניציאני ל"דיאנה וקאליסטו", להציץ מרחוק בציור הטיציאני כל כך ולצפות, בה בעת, בהופעה טלוויזיונית נדירה שנתן פרויד בלונדון לפני חמש שנים, כשהתגייס לקמפיין שנועד למנוע את מכירתה לגורם פרטי של הגרסה המוקדמת והידועה יותר של "דיאנה וקאליסטו", שהוצגה במשך שנים בגלריה הלאומית באדינבורו בצד יצירת מופת נוספת מסדרה זו של טיציאן, "דיאנה ואקטאון".

פרויד סיפר שכששהה בסקוטלנד 20 שנה קודם לכן, נהג לנסוע כמעט מדי יום לאדינבורו כדי להתבונן בשתי העבודות הללו. "יש בהן", הסביר פעם, "מה שכל תמונה טובה צריכה: מעט רעל. כשהציור טוב, אי אפשר לבודד את הרעל ולאבחן אותו כפי שעושים באוכל. במקום זאת, הוא עשוי להתעצב בתצורה של גישה. התחושה שהננו בני תמותה יכולה להיות הרעל בציור, כפי שקורה בציורים האלו".

אינטימיות עמוקה

היכולת של המבקרים בתערוכה לנדוד מעבודותיו של פרויד אל יצירות מפתח בתרבות המערב לדורותיה אינה מצטמצמת, כמובן, לטיציאן. התשוקה שעוררה אמנות העבר בפרויד מלווה את התערוכה הן בבחירות האוצרתיות (הדיוקנאות העצמיים שלו, לדוגמה, מהדהדים בין היתר את הדיוקנאות המאוחרים של רמברנדט, שכמה מהם משתייכים אף הם לאוסף המוזיאון) והן בטקסטים שמלווים אותן.

לוסיאן פרויד, "נערה בז'אקט כהה", 47' כך, למשל, נסב אחד מפרקי התערוכה על עבודה של פרויד מהשנים 1991-2, "דומם עם ספר". זו יצירה המתארת אילוסטרציות של פסלי ראש שהופיעו בספר היסטוריה וינאי העוסק במצרים העתיקה, תחום שהיה קרוב הן ללבו של הסב והן ללבו של הנכד ושלמוזיאון – שאוסף האגיפטולוגיה שלו הוא מהחשובים בעולם – יש לא מעט להציע לבאים בשעריו. הטקסט המלווה את החלק הזה בתערוכה מציין, ולא בפעם הראשונה במהלכה, את העובדה שרק "הודות להתערבותו של מנהל האוסף המצרי והאוריינטלי במוזיאון לתולדות האמנות, הנס דמל", הצליח זיגמונד פרויד להציל חלק מאוסף הפריטים הארכיאולוגיים הפרטי המפורסם שלו.

זהו אזכור שמצביע גם על הסאבטקסט שמתלווה לתערוכה כולה: כיצד ניתן לקרוא את היעתרותו של פרויד, בערוב ימיו, להציג בווינה? אוסף האמנות והעתיקות המרשים של המוזיאון היה הרי שריר וקיים גם בשנים שבהן סירב לוסיאן פרויד להציג בעיר. אולי התעורר בו רצון לסגור מעגל; אולי התרכך בו משהו בעקבות תערוכה שהקדיש עשור קודם לכן המוזיאון – שאינו מרבה לקיים תערוכות של אמנות בת זמננו – לפרנסיס בייקון, צייר שעבודתו ואישיותו השפיעו כנראה על פרויד יותר מאלו של כל אמן אחר בן דורו; ואולי, כפי שרומז ידידו של הצייר המנוח, היסטוריון האמנות ריצ'רד קאלבוקורסי, פרויד כמהּ – חרף יחסיו הסבוכים עם העיר – לתערוכת יחיד במוזיאון הזה, שהאוספים שלו באמת סוחפי לב ודמיון, ופשוט חיכה להזמנה.

אולם אם השאלה הקודמת נוגעת לפרויד עצמו ולשיקוליו, הרי שעל התערוכה מוטל גם צלה של שאלה נוספת, חשובה אף יותר: מהי הדרך הראויה שבה המוזיאון צריך להתייחס להיעתרות הזו של פרויד? ההתרשמות שלי היתה שמעבר להישג האוצרותי המרשים, שכלל איסוף של מיטב היצירות ממוזיאונים ומאוספים פרטיים ברחבי העולם ושבאמת מאפשר מבט מרוכז על דרכו האמנותית של פרויד, אנשי המוזיאון פשוט לא ידעו כיצד להתמודד מהותית עם הסוגיה והסיטו אותה, לכן, לזירה אחרת, נוחה קצת יותר.

כך, מצד אחד, אף על פי שבתצוגה מודגש כי זוהי תערוכת יחיד ראשונה לפרויד באוסטריה, לא מוזכר כי הסיבה לכך היא שקודם לכן סירב האמן היהודי להציג במדינה. מצד שני, כאמור, מנפנפת התערוכה בחלקו של דמל בהצלת חלקים מאוסף העתיקות של זיגמונד פרויד כבמטלית המנקה את המוסד מכל כתם זניח שדבק בו בתקופת הרייך השלישי. המציאות היתה קצת פחות זניחה: מנהלו של המוזיאון בשנות ה-40', פרידריך דבורשאק , השתתף בצורה פעילה, רשמית ואינטנסיבית בביזת אוצרות אמנות מיהודים, תוך שיתוף פעולה הדוק עם הגסטאפו. עד היום תלויות מחלוקות בנוגע לבעלות ולזכויות על כמה מהיצירות שמפארות את המקום.

לכן, אולי כדי לעקוף את ההתמודדות עם שאלת התנהלות המוזיאון בשואה ולאחריה, ולא פחות מכך, את סוגיית ההתייחסות באוסטריה לרכוש יהודי, ובמיוחד הקשיים שמשית הממסד המוזיאלי במדינה על יורשיהן של יצירות שנבזזו בידי הנאצים, הדרך שמצא המוזיאון כדי להתמודד עם השאלה "כיצד להציג את לוסיאן פרויד בווינה" היתה לנסח באמצעות התערוכה דיוקן של אינטימיות עמוקה, חורפית בהווייתה, ששררה בין המוזיאון הזה ובין פרויד ויצירתו.

* לוסיאן פרויד, Kunsthistorisches Museum Wien, עד 12 בינואר.