ילד אסור, ילד מותר

עבודה בכיכובה של אמל מורקוס, מתוך התערוכה תמונתו של הילד ראאד סייד בן ה-11 מובל לניידת המשטרה במהלך הפגנה סוערת נגד תוכנית פראוור בנגב לפני כשבוע זכתה לתהודה גדולה בארץ ובעולם. העובדה שח"כ אחמד טיבי רדף אחרי השוטרים שאחזו בסייד וניסה לשכנע אותם להניח לו עזרה מן הסתם ביצירת אותה התהודה.

 

מעצר של ילדים פלסטינים בחשד לעבירות ביטחוניות (לרוב זריקות אבנים) היא עניין שבשגרה ברחבי הגדה המערבית ומזרח ירושלים. מה שבולט בסצנות הללו הוא הרגע שבו הילד נשבר ואינו מסוגל יותר לשמור על פאסון. בהתחלה הוא עוד מנסה לחקות את הקשיחות של גברים פלסטינים בוגרים שנעצרים בידי כוחות הביטחון הישראלים, אבל ברגע אחד הוא קורס וחוזר להיות ילד קטן ומבוהל שמובל לתוך ניידת. צלמים רבים מתעדים את המעצר, והסיקור נגמר לרוב בשוט מבעד חלון הניידת של הילד יושב אזוק במושב האחורי. לאן הוא מובל משם, מתי הוא חוזר הביתה ואיך משפיע עליו המעצר? את זה אנחנו כבר לא יודעים.

 

אמנות הפרת האמנות

 

תערוכת צילום חדשה שמוצגת בימים אלה במכון הצרפתי שברחוב צלאח א-דין במזרח ירושלים מתבססת על מחקר שנעשה לגבי ההשפעה של מעצרים ביטחוניים על הילדים העצורים. את המחקר עשתה סאהאר עבאסי ביידון בשביל עמותת מאדה קריאטיב סנטר בסילוואן, ובו נבדקו 30 ילדים בני שבע עד 17 ממזרח ירושלים שנעצרו בידי כוחות הביטחון הישראלים. ביידון בחנה את ההשפעות של המעצר על הילדים במשך שנה וגילתה, למשל, ש-67 אחוז מהם נשרו מבית הספר בעקבותיו.

 

"קראתי את זה וחשבתי שזה פשוט נורא", מספר תאמר נפאר, חבר דאם, הרכב ההיפ הופ הפלסטיני מלוד, ואחראי תחום האמנות במאדה קריאטיב סנטר. "גיליתי, למשל, מקרים של ילד שנשלח למעצר בית של שישה חודשים בכפר שאינו הכפר שלו, או של ילדים שהתלוננו שלא נתנו להם אוכל במעצר. זה מצטרף לדברים לא חוקיים נוספים במעצרי ילדים, כמו זה שעוצרים ילד בלי להודיע להורים שלו, מחתימים אותו על מסמכים בעברית בלי שהוא מבין מה הוא כותב ולא בנוכחות עורך דין, והכי בולט - שעוצרים אותו באמצע הלילה.

 

"רוב מעצרי הילדים נערכים בין ארבע לשש בבוקר, כך שהילד בהכרח נשלף מהמיטה בפיג'מה, בזמן שמחוץ לבית מחכות לו כמה ניידות של משטרה ומג"ב. צריך להבין שישראל חתומה על אמנות בינלאומיות שמדברות על חוקים כיצד לעצור ילדים, וכל הדברים שאמרתי מנוגדים למה שכתוב באמנות".

 

אל תשאל מה פלסטין יכולה לתת לך

 

נפאר חיפש דרך אמנותית לטפל בנתוני המחקר והעדיף לשם כך לא לגשת לברירת המחדל היצירתית שלו, ההיפ הופ. אז מה כן? פרויקט צילומי. הוא בחר 12 אלמנטים בולטים מהדו"ח, צירף אליהם ציטוטים של ילדים עצורים או של הוריהם וחיפש צלם שימציא קונפסט ויזואלי שיאחד את הכול ביחד. מי שנבחר למשימה הוא אשראף דואני, צלם תושב מזרח ירושלים, והוא הגה את הרעיון של שימוש בידיים כתמה חוזרת בפרויקט כולו.

 

דואני צילם 12 תצלומי סטודיו מוקפדים, ובהם סצנות שכיחות ממעצרי הילדים הפלסטינים, כמו חיפוש גופני, מניעת צרכים בסיסיים, הדרישה לחתום על מסמך ארוך בעברית והניסיון לגייס את הילד בתור משת"פ. התערוכה מוצגת במכון הצרפתי עד תחילת ינואר ותמשיך משם לסניפי המכון הצרפתי ברמאללה, שכם, ג'נין ועזה, וכן לכמה מוקדים באירופה.

 
DAM - "כאן נולדתי". להקתו של נאפר

הטאץ' שהוסיף נפאר לקונספט של דואני היה הליהוק של סלבריטאים פלסטינים בוגרים בתפקיד הילדים בצילומים. "הבאתי דמויות מוכרות שיש להם הרבה עוקבים בפייסבוק", הוא מספר, "ואת התמונות עצמן אנחנו מטפטפים אחת אחת בפייסבוק, בד בבד עם התערוכה. כל תמונה מגיעה עם לינקים למידע סטטיסטי על מעצרי ילדים ולקטעי וידאו רלוונטיים של התופעה שהתמונה מראה".

 

בין המצולמים ניתן למצוא את השחקנים סאלח בכרי, עמר חלחל ואיימן נחאס; השחקניות אמל מורקוס, מרים אבו חאלד ובתול טאלב; המוזיקאית רים טלהאמי, הסטנדאפיסט עדי כליפא וחברי דאם – נפאר, אחיו הצעיר סוהיל נפאר ומחמוד ג'רירי. זו חבורה של יוצרים שנמצאת בלב העשייה התרבותית הצעירה והעכשווית בחברה הפלסטינית ומייצרת פרויקטים רב תחומיים, תוך שיתוף פעולה בין פלסטינים ישראלים ופלסטינים מהגדה ושימוש נרחב ברשתות החברתיות.

 

הרבה אמנים וסלבריטאים ישראלים נמנעים מלהתעסק בתכנים פוליטיים, מתוך החשש שזה יפגע להם בפופולריות. האם המצב בחברה הפלסטינית הפוך - אם אתה לא פוליטי, אתה לא רלוונטי?

"לא, אני מכיר אמנים פלסטינים שלא מדברים בכלל על פוליטיקה ועושים בוכטות של כסף. אבא שלי אמר לי כשהייתי צעיר שכדאי לי להיזהר מפוליטיקה כי זה עושה שריפות, אבל אני אמרתי פאק איט, אני אהיה כבאי ואכנס ישר לתוך האש. זה מזכיר לי שהייתי פעם עם דאם בהופעה באצות הברית עם כל מיני להקות אחרות שצעקו כל הזמן 'פרי פרי פלסטיין' מעל הבמה, למרות שאף אחד מהם לא באמת פלסטיני. דווקא אנחנו, היחידים שם שבאמת פלסטינים, עלינו על הבמה ופשוט עשינו שואו וכיף ודיברנו על כל מיני דברים, ולא על פוליטיקה.

 

לי אישית מפריע שאני מזוהה רק כאמן פוליטי כי יוצא מזה כאילו הכישרון שלי תלוי בגיאוגרפיה, בשאלה איפה נולדתי. מה, אם הכיבוש ייגמר, אז אין לי יותר עבודה? אני מאמין שגם אם הייתי נולד באירופה, במדינה רגילה, עדיין הייתי יוצר ועושה מוזיקה, כי יש לי כישרון. אני רוצה שיותר משפלסטין תיתן לי - אני אתן לפלסטין. עכשיו אני עובד עכשיו על חומרים משלי, בלי דאם, והם לא יהיו פוליטיים בכלל".

 

התערוכה תציג בעיקר בערים פלסטיניות ובאירופה. אתה לא מאמין שאפשר להשפיע על דעת הקהל של היהודים בישראל לגבי הנושא של מעצר ילדים?

"מי שבעמדת כוח תמיד יתנהג ככה ולא יתעניין יותר מדי בעוולות ספציפיות כמו מעצרי ילדים פלסטינים. זה לאו דווקא כי מדובר בישראלים יהודים. אני לא אופטימי לגבי הסיכוי של אמנות להשפיע על דעת הקהל בישראל, אבל אני מטבעי אדם פסימי.

 

"מבחינת הישראלים, נושא כמו מעצרי ילדים זה חלק מעסקת החבילה הזאת שנקראת 'הכיבוש'; אי אפשר להפריד בין הדברים. תדבר עם ישראלי על ילדים שנעצרים בצורה לא חוקית, אז הוא ישאל 'למה הילד נעצר? האם הוא זרק אבנים?'. בשביל להפסיק תופעה כמו מעצר ילדים צריך ללחוץ על האו"ם ועל מדינות העולם. זו הדרך". Model.Data.ShopItem : 0 8