כן, לא, שחור, לבן

בטרם הצפייה ב"שש פעמים" הוזהרתי: הסרט קשה, מזעזע, מעורר טראומות מודחקות ונוגע בבשר החשוף. הוא מראה לנו באופן חסר רחמים את תרבות האונס שבה אנחנו חיים ומעמת אותנו עם התוצר המזעזע שלה - נערים בני טובים שמנצלים עד תום נערה בת גילם, ונערה, שמתוך רצון להיות מקובלת, הולכת שוב ושוב למקומות קיצוניים.

 
סיון לוי, ב"שש פעמים". משהו באווירה ספוגת האלכוהול של הסרט מוביל לעמימות מוסרית

כך הוזהרתי, בכל אופן. אין ספק שבממד מסוים, כל האינפורמציה הזאת נכונה. הסרט מתאר באופן ריאליסטי שש מערכות, שישה מקרים של אקטים מיניים. היוצרים בוחרים באופן מכוון להתחיל מתיאור של מקרים גבוליים, ואלה הולכים ומקצינים מבחינת רמת הכפייה המוצגת בהם, וכך מעלים למחשבה את סוגיית ההסכמה.

באפיזודה הראשונה, על אף החד צדדיות של האקט, נדמה לנו שגילי הגיבורה היא נערה עצמאית ואקטיבית, אך כבר בפרק הזה של הסיפור מבצבצים אלמנטים של כפייה והפעלת כוח - גילי למעשה נשלחה אל ראש הגבעה, אל תומר, על ידי חברו עומרי. נדמה כאילו עם כל מערכה, הסיטואציה הופכת בו זמנית מורכבת יותר (רצונותיהם של המשתתפים, מניעיהם, ובעיקר מצבה הנפשי של גילי) ופשוטה יותר (המקרים נעשים "אונס" במובנו המובהק, המיינסטרימי והמוכר לכול). זהו הישג משמעותי של היוצרים (הבמאי יונתן גורפינקל והתסריטאית רונה סגל), שמצליחים לשמר מורכבות ומתח לאורך הסרט כולו.

אך אותה מורכבות, או עמימות, עלולה גם לעמוד בעוכריו של הסרט. אף שכמעט בכל אחד מששת המקרים הגיבורה אומרת "לא" באופן מפורש, משהו באווירה ספוגת האלכוהול של הסרט (אף שמדובר בתיכוניסטים, איננו רואים אותם בבית הספר ולו פעם אחת) והזגזוג של הגיבורה בין פסיביות לאקטיביות מובילים לעמימות מוסרית פוטנציאלית. לא פעם חשבתי בעת הצפייה אם כל צופה של הסרט יפרש ויבין את מה שהוא רואה על המסך כאונס או כניצול מיני, או שמא זו פרשנות ששמורה בעיקר לצופות, אלה שחיות יום יום תרבות של הטרדה מינית, החפצה וסקסיזם.

כאן הניתוח מוביל אותנו לשאלה קולנועית יסודית ומעניינת על תפקידו של סרט הקולנוע. לתפיסתי, כל סרט הוא מחנך, במובן העמוק ביותר של המילה. גם אם הסרט אינו "חינוכי", הוא מחנך, כלומר, מסייע לצופיו לעצב תפיסות עולם והשקפות, טוען אותם בחוויות שמאוחר יותר משמשות אותם בחייהם.

אינני טוענת לרגע שזהו תפקידו הראשון או המרכזי של סרט. למעשה, אינני חושבת שזה תפקידו כלל, אך זה מה שמתרחש בפועל. כשאני יוצאת מנקודת ההנחה הזאת, מעניינות אותי בחירותיהם של היוצרים. הם בחרו בשש סיטואציות שאותי אמנם החרידו, אך יכלו בקלות להיקרא על ידי אחרים כגבוליות במקרה הטוב, וכלא בעייתיות במקרה הרע ("סרט על בחורה שנותנת", אני מדמיינת מישהו מספר לחברו). הם בחרו בסביבה ספציפית מאוד: עולם של ילדים עשירים ומפונקים ששותים, חוגגים ועושים סמים. בכך הם טענו את הסרט באווירה שדומה ללא מעט סרטי נעורים מזעזעים אחרים שראינו ("קידס" של לארי קלארק או "ספרינג ברייקרז", האחרון של הרמוני קורין).

כבר קראתי כמה ביקורות שלהבנתן זהו סרט על המקום שאליו הנוער של ימינו הידרדר, על חיים של מסיבות ריקניות ואינטראקציות חברתיות נבובות. קריאות כאלה מעמעמות את יחסי הכוח המיניים, המעמדיים והמגדריים שהסרט מתאר ואינן מותירות דבר מלבד צקצקנות והתחסדות ערכית. אף על פי שהסרט הוא - ככל סרט כמעט - קודם כול יצירת אמנות, לא ניתן לצפות שהעיסוק בנושא כה טעון יחמוק מאספקטים אתיים או חינוכיים המובלעים בו באופן אינהרנטי. בחירותיהן האמנותיות של היוצרים, לכן, נמצאות בהכרח בזיקה לאספקטים הללו.  

מובן כי לא היתה מוטלת על כתפיהם של היוצרים כל מחויבות לתאר באופן מדויק ודקדקני את ישראל כולה, את תרבות בני הנוער כולה או את תרבות האונס כולה. הם מספרים סיפור ספציפי, בזמן ובמקום ספציפיים, ועושים זאת היטב.

בשירותים, ביציאה מהסרט, שמעתי שיחה של שתי צעירות שצפו בו גם הן. "רואים שזה סרט של גבר", אמרה אחת (וגם לי נדמה כי חבריי הגברים הזדעזעו מהסרט הרבה יותר מאלו הנשים), "אבל אנחנו מכירות את הבחורה הזאת". חברתה השיבה "מה זאת אומרת מכירות? אנחנו…" והשתתקה. אחרי רגע הוסיפה "מה, אני לא מכירה גברים כאלה?". בדיאלוג הקצרצר הזה טמון הרבה מכוחו של הסרט, שאכן מתאר קרוב לבשר - יש שיאמרו קרוב מדי - את המציאות. אך לי נדמה לפחות שמלבד הסיפור הספציפי הזה - המתפקד היטב בתוך עולמו שלו - עוד דרושים סיפורים ספציפיים אחרים, רבים ומגוונים.