יומן עיר

בשנת 1963 יצא הבמאי דוד פרלוב עם מצלמה אל רחובות ירושלים והתחיל לצלם. ירושלים של ראשית שנות ה-60 היתה עיר קטנה, מחולקת, חצויה בין ישראל לירדן, ארבע שנים לפני שאוחדה מחדש ונהיתה מעיר ספר למטרופולין, בניצוחו של ראש העיר המיתולוגי טדי קולק.

מתוך "עקבות בירושלים" - מחווה לפרלוב
"בירושלים", סרטו הדוקומנטרי של פרלוב, נהיה לאבן דרך בתולדות הקולנוע התיעודי הישראלי וסלל דרך ליוצרים דוקומנטריים ישראליים שבאו בעקבותיו. 50 שנה בדיוק אחרי הסרט ההוא, מגיש בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה מחווה מיוחדת לפרלוב – סרט בן 90 דקות המשלב בין "בירושלים" של פרלוב ובין יצירות של תלמידי סם שפיגל ובוגריו, שיצרו סרטים קצרים המתכתבים עם פרלוב ושואבים ממנו השראה.

דוד פרלוב נולד ב-1930 בברזיל, צאצא למשפחת חסידי קרלין-סטולין. את סרטו הראשון "דודה צ'יינה הזקנה" ביים פרלוב ב-1952, כששהה בפריז. הוא עלה ארצה בשנת 1958 והחל ביצירת סרטים דוקומנטריים, בין היתר בהזמנתם של גופים מסחריים וממסדיים שונים. "בירושלים" נחשב עד היום לחשוב שבסרטיו. ב-1973 פנה פרלוב לאפיק אמנותי אחר והחל ליצור את "יומן", סדרה בת שישה פרקים שמתעדת במשך עשר שנים את חייו ואת חיי משפחתו, על רקע האירועים השונים שהתרחשו במדינת ישראל, בשילוב קריינות שלו.

באותן השנים החל גם ללמד בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, וב-1989 החל ללמד בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה. פרלוב נפטר ב-2003 בתל אביב ונטמן בקיבוץ עינת.

"בירושלים" הוא סרט קצר – 33 דקות בלבד - המתעד את ירושלים הקטנה והמחולקת, את מוזיאון ישראל ההולך ונבנה, את שכונת הספר ימין משה, את דמויותיה הטיפוסיות והמסתוריות של העיר, ובהן אישה חרדית אנונימית, זלדה שמה, אז עוד אישה אלמונית שכתבה שירה בהיחבא, כמה שנים לפני שהחלה לפרסם את שיריה. במלאות 50 שנה לצאת הסרט ועשור למותו של פרלוב, יצרו תלמידי בית הספר סם שפיגל ובוגריו מחווה לסרטו של פרלוב – תשעה סרטים קצרים שמתכתבים עם הסרט המקורי, הולכים בעקבותיו ובעקבות העיר שהשתנתה כמעט ללא הכר ביובל השנים שחלפו. מלבד הקרנות הסרט בבתי קולנוע ברחבי הארץ, "עקבות בירושלים" יופץ גם מסביב לעולם ויוצג ב-50 סינמטקים ברחבי הגלובוס, כולל מינכן, שנחאי, מקסיקו ומדריד. 

בין הסרטים הקצרים המרכיבים את "עקבות בירושלים", גם סרטו של נדב לפיד על שני ילדים בני 12 המבקרים בגבעת התחמושת ומשחזרים את הקרב הידוע; סרטם של בועז פרנקל ויאיר אגמון, "השליח", על שליח שנוסע על טוסטוס ממזרח ירושלים למערבה ומזמזם את שירה האלמותי של נעמי שמר, "ירושלים של זהב"; וכן, סרט של נאיף חמוד ותומר כסלו על זוג אוהבים מרמאללה ומירושלים והמחסום שבאמצע. סרט נוסף, "מקדש מעט", יצירתם של עמיחי חסון ואלעד שוורץ, מציג חבורה של ילדים שהופכת את גן הפסלים במוזיאון ישראל למגרש המשחקים הפרטי שלה, ודגם בית המקדש השני של הולילנד משמש לה תפאורה. 

"גן הפסלים של המוזיאון הוא נקודת המפלט שלי כשאני לא מצליח לכתוב", מספר חסון, משורר ופובליציסט, סטודנט בסם שפיגל. "בעיניי, זהו אחד המקומות היפים ביותר בירושלים. הרעיון לסרט שלנו התחיל מן המראה של משפחות שבאות לגן הפסלים, וילדיהן הופכים אותו לגן משחקים, מרחב ענק של 'תופסת', מין ארגז חול ענקי. פסלים מודרניים וממצאים ארכאולוגיים הופכים להיות מקום טוב להתחבא בו", הוא אומר.

מה עורר בכם המראה הזה?

"מצד אחד, זה התכתב עם משחקי הילדים הירושלמיים שפרלוב מתעד בסרט המקורי, ומצד שני, הופתענו לראות שדבר כזה קורה דווקא כאן, במוזיאון. זה נראה לנו מין חילול קודש חילוני שכזה, אם אפשר להגדיר זאת כך. בסרט המקורי, על רקע צילומי הבנייה של המוזיאון, פרלוב נשמע אומר ש'הקירות החדשים מתיימרים להתמודד עם החומות העתיקות. והבונים אותם מייחסים להם אותה המשמעות עצמה. הבניין עוד לבוש פיגומים, וכבר הוא ממהר להיכנס להיסטוריה. צריך לזכור שפרלוב מצלם את ירושלים המערבית בתחילת שנות ה-60. עיר חצויה, קטנה, חילונית ברובה; עיר שמנסה להשאיר את המונומנטים הישנים מעבר לגבול ולבנות מולם סמלים חדשים. וזה ההקשר של צילום הבנייה של המוזיאון - בין המשכן החדש של האוניברסיטה העברית בגבעת רם לבנייני קריית הממשלה, שצומחים ליד".

בואו להגיב בדף הפייסבוק של בית אבי חי