רב הדרך

מה חשב הרב עובדיה יוסף על מדינת ישראל? האם ראה את קיומה כברכה אלוהית וכראשיתה של הגאולה, כדרכם של רבנים ציונים? האם היה אדיש כלפיה ולא מצא לה כל משמעות דתית או אף התנגד לקיומה, כמו רבים מן הרבנים החרדים?

 
הרב עובדיה יוסף. יחס שאיננו תואם את הקטגוריות הדיכוטומיות (צילום: פלאש 90)

מפסיקותיו של הרב יוסף עולה יחס מורכב שאיננו תואם את הקטגוריות הדיכוטומיות המבחינות בין רבנים ציונים לרבנים שאינם ציונים. הסביבה החברתית שבה צמח הרב יוסף היתה מפולשת הן לחברה החרדית-אשכנזית והן לאידאולוגיה ולמעשה הציוניים, והרב יוסף מגבש את דרכו בתווך, בין האידאולוגיות הגדולות של התקופה. עיון בתשובה הלכתית שכתב הרב ביחס לאמירת הלל ביום העצמאות (בשו"ת יביע אומר ח"ו, או"ח מא) מבטאת את עמדתו היחודית.

בתשובתו הוא מתייחס לגישה הציונית-דתית הרואה במדינת ישראל שלב בגאולה המשיחית: "הן אמנם רבים ועצומים מגדולי ישראל רואים בהקמת המדינה אתחלתא דגאולה". על פי עמדה זו, כיוון שהקמת מדינת ישראל נחשבת להתחלת תהליך הגאולה, בוודאי יש לומר הלל ולברך עליו ביום השנה להקמתה של המדינה, הוא יום העצמאות.

אך הרב יוסף אינו מקבל את הגדרתה של המדינה כ"אתחלתא דגאולה", וזאת מכמה סיבות: "מכל מקום, הואיל ועדיין רב הדרך לפנינו כדי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, והן מבחינה מוסרית ורוחנית, לפיכך אין לחייב לגמור ההלל בברכה". בתשובה הוא מתאר את הסכסוך הישראלי-ערבי ומונה את מלחמות ישראל עד מלחמת יום הכיפורים. המצב הביטחוני הקשה ותחושת האיום הקיומי אינם מאפשרים לדעתו את ראיית המצב כשלב ראשון בגאולה, ולכן אין הצדקה לאמירת ההלל בברכה.

מכאן ממשיך הרב יוסף למה שנראה כעיקר הביקורת שלו על מדינת ישראל, והוא מצבה הדתי והרוחני של המדינה ושל החברה הישראלית: "ומבחינה רוחנית, אשר ירוד ירדנו אלף מעלות אחורנית, ועדים אנו להידרדרות מוסרית מדהימה, המתירנות גוברת וההתפרקות משתוללת בראש כל חוצות [...] חילולי שבת בפרהסיא [...] ועל הכל שמאות אלפי ישראל, מתחנכים במוסדות חינוך לא-דתיים, ולומדים שם להתנכר לכל קדשי ישראל [...] הלזה צפינו וקוינו במשך כאלפיים שנות גלותינו?".

ניכר מן הדברים שהביקורת על חילוניותה של המדינה היא הסיבה העיקרית שלא לראות במדינת ישראל התחלת הגאולה, אף על פי שיהודים רבים שבו לארץ ישראל. מצבה הרוחני של המדינה מורה שעדיין "שכינתא בגלותא", השכינה המסמלת את הרוחניות אינה שורה במדינה זו, ומשום כך, אין מקום לבטא רגשות הודאה דתיים על מצב זה.

בדברים אלו חושף הרב יוסף הבנה עמוקה של הטיעון החרדי המתנגד נחרצות לחגיגת יום העצמאות. ואולם, למרות הביקורת הקשה על המדינה, רואה הרב עובדיה גם את החיוב בקיומה של המדינה: "ולא אכחד כי באמת עם כל הצללים הנ"ל, ישנם אורות גדולים שאין לנו להתעלם מהם, כי מדינת ישראל כיום היא מרכז התורה בעולם כולו, ורבבות בחורי חמד מטובי בנינו היקרים עוסקים בתורה יומם ולילה בישיבות הקדושות".

האיזון הנכון, לדעתו של הרב יוסף, הוא לראות את עצמאות ישראל כ"התחלה טובה" שאינה מחייבת אמירת הלל בברכה, אמירה שמיועדת למצבים שבהם ישנו מעבר ברור מעבדות לחירות ומאבל ליום טוב.

חוגג עצמאות 

חשוב להדגיש שהרב יוסף, בניגוד לגישה החרדית, אינו מבטל את חגיגיותו של יום העצמאות; הוא אף מכנה אותו חג העצמאות. ועם זאת, הוא מגביל את משמעותו הדתית של יום זה. הרב יוסף קשור בטבורו לעולם התורה החרדי, אך הציבור שאותו הנהיג הרב יוסף בזמן פרסום התשובה – תחילת שנות ה-70 – אינו חרדי כלל ועיקר. ציבור זה מבקש לבטא באמירת הלל את רגשותיו הציוניים. " האיזון הנכון, לדעתו של הרב יוסף, הוא לראות את עצמאות ישראל כ"התחלה טובה" שאינה מחייבת אמירת הלל בברכה, אמירה שמיועדת למצבים שבהם ישנו מעבר ברור מעבדות לחירות ומאבל ליום טוב "

פסיקתו של הרב יוסף מבטאת התחשבות ברגשות הציבור שהוא מנהיג, ולכן הוא קובע: "אם הקהל רוצים לומר הלל בלא ברכה אחר תפלת י"ח, אין למחות בידם". תשובתו באה רק כדי למנוע מציבור זה את אמירת הברכה. באשר לאמירת ההלל עצמו, לא הרב יוסף הוא היוזם לאומרו, אלא הציבור שבתוכו הוא משרת כרב. ואכן, בסידורים שהוציאו לאור הרב עובדיה יוסף ובנו הרב דוד יוסף אין כל זכר ליום העצמאות ואין כל הנחיה כיצד יש לציין יום זה.

השקפה מורכבת זו מעמידה את הרב יוסף בעמדה המשיקה הן לחרדיות והן לציונות הדתית ושוברת את הדיכוטומיה החדה בין השקפות העולם הדתיות ביחס למדינת ישראל. מחד גיסא, יש להודות על הקמת המדינה ולראות את האורות הרבים שבה. מאידך גיסא, אי אפשר לתאר את מדינת ישראל כשלב ראשון בגאולה המשיחית מפני "הצללים" המלווים את קיומה.

* ד"ר אריאל פיקאר הוא מנהל חינוכי של תוכנית בארי וחוקר בכיר במכון שלום הרטמן בירושלים

בואו לדון על יחסו של הרב עובדיה יוסף למדינת ישראל בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי