סרטן באור ניאון בוהק

במופע המחול ״רמיסיה״ זוג רקדנים, גבר ואישה, נאבקים במחלת הסרטן שפושה בגופו של הגבר, אבל גם זה בזה, ובזוגיות, ובחיים בכלל, שהם כשלעצמם מעין ריקוד מפותל. יוצרי המופע, בני הזוג אור מרין ואורָן נחום, יוצרים יחד זה כתשע שנים מופעי מחול שמקפלים בתוכם מורכבות נרטיבית ומוזיקלית שחורגת מהמחול המוכר של ימינו לעבר מחוזות אחרים, אישיים ומרגשים עד דמעות לעתים. בשיחה עם בני הזוג התגלו לי כמה מן ההסתעפויות המרתקות המוליכות עד שורשי היצירה שלהם.

 
המציגים הם רקדנים: סתיו מרין (אחות של אור) ורן בן-דרור (צילום: אסקף)

מרין נולדה לאב אמן פלסטי ולאם שחקנית. ״את צעדיי הראשונים עשיתי בסטודיו ליד הבר״, היא מספרת, ״היה לי יותר נוח שם מאשר בבית״. את נחום הכירה בתיכון תלמה ילין לאמנויות, ואחרי תקופת לימודים בלונדון, שבמהלכה הבינה שייעודה איננו בלרינה אלא אמנית רב-תחומית, שבה לארץ והחלה להופיע בתאיטרון קליפה.

היא פגשה אז את נחום מחדש, הם נהיו לזוג, ויחד יצאו למסעות של יצירה ולימודים - באמסטרדם ואחר כך בבריסל. הזוג הרחיב בתקופה ההיא את השכלתו ואת תחומי היצירה שלו - מסאונד, דרך פנטומימה ועיצוב תלבושות ועד קולנוע דוקומנטרי - בכל אלו ישתמשו אחר כך ביצירותיהם המשותפות: ״הבנתי שאני יכולה לשלב דברים יחד, להיות בקשת הרבה יותר רחבה של עצמי ולהתקדם בכמה מסדרונות במקביל", היא אומרת, "זה פתח אפשרויות אינסופיות לעומת המקום שבו הייתי קודם, של קריירה כרקדנית. פתאום נראה לי אומלל להיות כלי של מישהו אחר כשאפשר לברוא עולמות שלמים, להיות אלוהים״.

יצירתם הראשונה המשותפת, Bitterfly, הוצגה בפסטיבל גוונים במחול בשנת 2005. חלוקת העבודה בין בני הזוג, שבתחילה גם הופיעו ביצירות שלהם, הלכה והתגבשה עם הזמן - מרין אחראית על הכוריאוגרפיה והסצינוגרפיה ונחום על הדרמטורגיה ועיצוב הסאונד.

השהות שלהם בבריסל, שבמהלכה נחום עסק בתיאטרון פיזי בשיטת לקוק ומרין באנתרופולוגיה ויצירה דוקומנטרית, הולידה רעיונות מרכזיים ביצירתם: ״התעסקנו הרבה במציאות מול פנטזיה ודמיון והתמקדנו בלהעביר מציאות דוקו-ריאליסטית לפורמט של במה״. את התמות הללו ואחרות חוקרים מרין ונחום במסגרת ז׳אנר שהם קוראים לו מחול-תיאטרון. 

• " נחום: אותנו לא מעניין לפרוץ ז׳אנרים במסגרת של מעבדה, אלא להעביר לצופה משהו, גם אם הוא לא מצליח לאמוד אותו במילים. זה בעייתי כשאנשים מתמכרים לז׳אנר ולטכניקה ושוכחים את החוויה המשותפת עם הקהל. אנחנו מעוניינים שהקהל יעבור טרנספורמציה ושיזדהה עם האלמנט האנושי "

כיצד עובדים יחד בזוג?

מרין: ״עוד לפני הז׳אנר שאנחנו פועלים בו, מה שאיחד אותנו יחד זה ראייה משותפת על העולם ועל הבמה״.

נחום: ״החוויה הקיומית של שנינו היתה מאוד משותפת, ולא היתה ברירה אלא לשלב כמה תחומים על מנת להעביר את איך שאנחנו חווים את הקיום שלנו. כל אחד מהתחומים היה רזה מדי״.

מרין: ״פשוט רצינו להבין מה אפשר לעשות עם הגופים והמוחות שלנו ביחד. התהליך בדרך כלל מתחיל כשעולים בי אימג׳ים, אני מספרת לאורן, והוא חושב על זה ומביא איזשהו רפרנס ספרותי או תמטי. לרוב הוא מסביר לי מה דמיינתי, מה התמה, אבל ההתחלה שלי היא ויזואלית - צבע, צורה, אובייקט.

"מאותו רגע מתחיל דיאלוג, פינג פונג: אוספים חומרים, והרבה פעמים משתמשים בטקסטים מכל מיני סוגים - ממש ספר שלם או סרט שלם או קליפ. ככל שאוספים יותר חומרים, ככה הדימוי הזה נעשה יותר מרווח ונהיה בו מהלך ונרטיב. יחד מתחילים לבנות את הנרטיב הזה.

"כשכל זה קיים, הכניסה לסטודיו והמחקר התנועתי - הרגע הכי מרתק מבחינתי - נעשה פשוט יותר. כשיש רצף, אני קוראת לאורן, והוא מגיב על השפה התנועתית ומדבר על התמות שאפשר לעשות בה. כך נוצר מה שאנחנו מכנים מחול-תיאטרון, כי זה לא מחול שמחפש את התנועה היפה והטובה, אלא מבקש להעביר רגש או סיפור או חוויה, כמו התיאטרון״.

נחום: ״אותנו לא מעניין לפרוץ ז׳אנרים במסגרת של מעבדה, אלא להעביר לצופה משהו, גם אם הוא לא מצליח לאמוד אותו במילים. זה בעייתי כשאנשים מתמכרים לז׳אנר ולטכניקה ושוכחים את החוויה המשותפת עם הקהל. אנחנו מעוניינים שהקהל יעבור טרנספורמציה ושיזדהה עם האלמנט האנושי״.

מצלמה על הסרטן

הדגש ששמים בני הזוג על יצירה לקהל ולמענו איננו מוליד בהכרח חוסר דמיון; להפך: ב״רמיסיה״ קיים עולם עשיר של דימויים מופשטים ואניגמטיים לצד סיטואציות ריאליסטיות וקונקרטיות מחייהם של הזוג על הבמה. ברגע עוצמתי במיוחד, במהלך מחול סוער ואינטנסיבי, הרקדנית (סתיו מרין, אחותה הצעירה של אור) מקריאה לרקדן (רן בן-דרור) את החוזה שעליו הוא נדרש לחתום בטרם יחל בטיפולים הכימותרפיים. החוזה מפרט את תופעות הלוואי ההולכות ומחמירות של הטיפול ומודיע למטופל על האפשרות של מוות.

 
"רמיסיה", הקדימון 

השפה התנועתית והעולם הבימתי שיוצרים מרין ונחום, בצד הביצוע המעולה של צמד הרקדנים, מצליחים ליצוק לרגע הטעון והנורא בליל של רגשות מפתיעים. גם הומור. הסצנה הזאת ב״רמיסיה״ ריאליסטית כל כך, שהיא מהדהדת ביתר חיות את מקור היצירה - הרגע שבו נתגלה הסרטן.

״לפני שלוש שנים היינו בבריסל וגילינו שלאורן יש לימפומה",  מספרת מרין, "נאלצנו לחזור לישראל לטיפולים. זו היתה עזיבה מאוד קשה כי ממש לא התכוונו ללכת, נתלשנו מהמציאות שלנו מהר מאוד לטיפולים ולכימותרפיה ולחרא.

"מה שקרה זה בעצם שאורן נכנס לניתוח שהיה אמור להיות מאוד פשוט. היינו בבית חולים, ואני הייתי עם מצלמת וידאו, וצילמנו קטעים מצחיקים. חיכיתי לו עם המצלמה כשהוא חזר מהניתוח, והוא היה גמור, ומול המצלמה סיפר לי שכנראה יש לו סרטן. המצלמה נסגרה ברגע הזה, אבל נפתחה שוב לא הרבה אחרי כן. מאותו הרגע, עד ש׳רמיסיה׳ יצא לעולם, לאורך המחלה, המצלמה נשארה פתוחה. חוץ מזה שזה עזר והרחיק אותי ונתן לי פרספקטיבה, נוצר בי חשק להיכנס לסטודיו ולעשות משהו עם החומרים האלה, כי זה טבעי לי, וזה מה שעושים בחיים ובעולם״.

האם קשה יותר לעבוד עם רקדנים על סיפור שהוא הסיפור האישי שלך? לביים אותם במצב כזה?

מרין: ״בהתחלה כל הזמן הסברתי להם איך זה הורגש במציאות וניסיתי לדייק אותם. אבל כפרפורמרים הם היו חייבים לחבר את החוויה שהכוריאוגרף דורש מהם לחוויה משלהם. אז התחלנו למצוא דברים מעבר לסיפור האישי שלנו, ואחר כך מעבר לסרטן ולמחלה, למחלה כללית שרובצת על מערכת יחסים שנמצאת בין שני אנשים שצריכים לחיות ביחד. כל זוגיות באשר היא חווה ענן שחור ברגע מסוים, והיה לנו חשוב שכל צופה לא רק יקשר את זה לסרטן, אלא יבין שזה מדבר על אנושיות ועל כאב ועל פחד ועל איך הדברים האלה משפיעים עלינו״.

נחום: ״כצופה, אתה נכנס לתוך הראש שלהם, וזה השלב המעניין, כי זה נותן לך תחושה שלך, כזוג בתוך מחלה, ולא כצופה שמביט בזוג מבחוץ. זו הנקודה של ההזדהות, ששוברת את הנרטיב של הקיר הרביעי״.

לעשות מהאינפוזיות שמלה

לא היתה שאלה לגבי להוציא משהו כל כך אינטימי ופרטי החוצה, לבמה ולקהל?

מרין: ״תראי, אנחנו היינו בסרט, ואורן היה הגיבור, והוא קיבל מלא מקום, ולי לא היה מקום, כך שהתחילו להצטבר בי המון דברים. לא ידעתי עוד מה אני אעשה עם זה, אבל הרגשתי שצריך להוציא רגשות לתוך תנועה ולקחת את כל החומרים מבית החולים ולעשות מהם משהו אחר. לעשות מהאינפוזיות האלה שמלה. להוציא מקונטקסט את מה שמתרחש, כי הקונטקסט בלתי נתפס. צריך לעשות מזה משהו אחר כדי לרצות להמשיך לחיות. כשהחלטתי להיכנס לסטודיו, לא ידעתי מה יהיה או איך אפשר לשתף בזה אנשים כשהוא עוד בבתי חולים, אבל התהליך עם הרקדנים נהפך להיות מאד פורה ומקצועי, וכל אחד קיבל את התפקיד שלו״.

נחום: ״מבחינתי זה היה הדבר הכי טוב בשבילה - תהליך תרפויטי נפלא - ולא היתה סיבה שאני אגיד לה לא״.

מרין: ״ממש עד שבוע לפני הבכורה, הכול היה כל כך אינטנסיבי, שלא עצרנו להבין שעוד רגע כולם יראו את סיפור חיינו. ואז פתאום נחתּי בתוך הכיסא בבעתה, כי ככל שהסיפור נפתח יותר כלפי חוץ, הוא גם התחדד יותר בהקשר האישי. פתאום אמרתי לאורן - בואנ׳ה, אנחנו הולכים להראות את התחתונים שלנו עכשיו. זה היה מבעית ממש, כי לא ידענו איך זה יתקבל, מכל הבחינות - גם החשיפה הטוטלית האישית וגם להעמיד על הבמה את המילה הזאת, את הסרטן, בניאון בוהקו לפרק אותה לגורמים״.

נחום: ״בהתחלה רצינו להפשיט את האימה שהדבר הזה מעלה, אבל אז פתאום חשבנו למה צריך לדחוף את זה לפנים של אנשים, לשפוך עליהם מרה שחורה״.

אי החולים והמתבוננים

האלמנט ההומוריסטי, האנושי והמורכב שבמופע מייצר אצל הצופים, מלבד כאב עצום, גם דברים אחרים: ״בחוץ, אחרי הבכורה, ממש הרגשנו זיכוך וניקיון יחד עם העצב הגדול״, אומר נחום.

מרין מספרת: ״התגובות שקיבלנו מאנשים היו כאלה שלא חווינו באף מופע אחר שעשינו. לא תגובות של ׳היה טוב, יפה, מעניין׳. אנשים ממש הרגישו צורך להיחשף אלינו חזרה, ממש כתבו לי מיילים עם חוויות מהילדות. הבנו שזה נוגע באנשים לא רק בגלל הסיפור שאנחנו עברנו, אלא כי זה עורר בהם משהו״.

נחום: ״אצל הרבה אנשים זה נגע בכל מיני משברים אחרים, לא רק בסרטן, וזה שימח אותי באופן אישי. מה שאני מאוד אוהב במה שאור עשתה זה המבט המפוכח שלה על כל המחלה והטיפול בכל האספקטים של זוגיות - אפילו במין ובמה שעובר על הגוף של הפרטנר שמשתנה״.

איך נולד השילוב של ההומור עם הסיטואציות הקשות הללו?

מרין: ״בעבודה שלנו עם איציק ג׳ולי, היועץ האמנותי, הבנו שאנחנו אף פעם לא נמצאים בחוויה של רגש אחד בלבד. זה לא שבחרתי לקחת את הדבר הנורא שקרה לנו ולהפוך אותו גם למצחיק – זה באמת היה נורא מצחיק ואבסורדי כל הזמן. בעצם, עברנו ניתוק מהחיים אל תוך אי החולים והמתבוננים – מקום בלי שייכות או הקשר. ייצרנו לעצמנו עולמות משלנו וחיפשנו דרכים - לצד רגעים של דכאון ועצב ובהייה באוויר - גם להצחיק. " מרין: התגובות שקיבלנו מאנשים היו כאלה שלא חווינו באף מופע אחר שעשינו. לא תגובות של ׳היה טוב, יפה, מעניין׳. אנשים ממש הרגישו צורך להיחשף אלינו חזרה, ממש כתבו לי מיילים עם חוויות מהילדות "

"היתה עכשיו הופעה בדימונה והיתה שם מישהי, חולת סרטן, שדיברה על זה שהכי חשוב להישאר במציאות. אמרתי לה שזה מדהים שאנשים כמוני, שמתעסקים כל הזמן בליצור מציאות אחרת ומחפשים את הבריחה, מקבלים את המציאות לפנים. משהו בעבודה הזאת מזכיר לי כל הזמן את הקשר בין העולם החוץ-מציאותי שאני יוצרת ובין המציאות הזאת שתפסה אותי בעקבים ולא נתנה לי להתקדם. לא דמיינתי שככה יהיו החיים. הכינו אותי למשהו אחר״.

נחום: ״אבל זה בדיוק אנושי, להיות במציאות ובאינסופיות״.

המופע ״רמיסיה״ יעלה בהופעת חורף מיוחדת ביום שלישי,21.1, בשעה 20:30, במחסן 2, נמל יפו. לפני המופע יוקרן סרט דוקומנטרי קצר על היצירה.

בואו לדבר על "רמיסיה" בעמוד הפייסבוק שלנו