הזמר המזרחי הראשון

זוהר ארגוב. ערבב בין כל סוגי המזרח (צילום: פלאש90) אפשר לומר בוודאות שזהר ארגוב הוא הזמר המזרחי הראשון בישראל. נכון, היו לפניו זמרים ממוצא מזרחי, כמו למשל זמרי החפלות של שנות ה-50 -  פאיזה רושדי, נג'אט וריימונד אבקסיס - שהופיעו בעיקר בחאפלות הביתיות והתמקדו בגרסאות כיסוי לשירים ערביים; זמרי הפולקלור והסמי-מחאה – פלפל אל מצרי וג'ו עמר – שכבר אז כיכבו ב"גטאות" המזרחיים של "קול ישראל"; זמרים שהתכתבו עם המוזיקה היוונית, שגם היא נחשבה אז למוזיקה נחותה של "מועדוני לילה" – עליזה עזיקרי, אריס סאן, ומאוחר יותר טריפונס; זמרים לאומיים שהפכו את זהותם לפולקלור חביב והתחברו למקורות הכוח האשכנזים, כמו שושנה דמארי וברכה צפירא; ואפילו זמרי פופ נוסח פסטיבלי סן-רמו הפופולריים - אבנר גדסי, שימי תבורי וניסים סרוסי - שמשום מה, הוגדרו על ידי הממסד התרבותי דאז כ"זמרים מזרחים". אבל זוהר ארגוב, הוא ולא שרף, הוא ללא ספק הזמר המזרחי הראשון.

ארגוב, שנולד להורים ממוצא תימני, גדל בשיכון המזרח בראשון לציון, שהיתה (ועודנה) שכונה מזרחית מעורבת שבה מתגוררים, מרפסת מול מרפסת, משפחות שהיגרו לישראל מעירק, ממרוקו, מפרס וממצרים. להבדיל מהזמרים "המזרחים" שלפניו, שגדלו בשכונות הומוגניות פחות או יותר (ראש העין, שעריים, כרם התימנים וכו') ושספגו תרבות אחת "טהורה", ארגוב ספג והושפע משפע תרבויות מזרחיות, השונות זו מזו באופן מהותי.

מצד אחד, הוא ספג את המקצבים והסלסולים התימניים (שדומים באופן מפתיע למקצבים הרוסיים), אולם מעבר לרחוב הוא ספג את תרבות המגרב, וכן את אום כולת'ום ופאריד אל אטרש, "הערבים הקלאסים". זו היתה התשתית המוזיקלית שלו, וזה היה למעשה "סוד הקסם" שלו, הקסם שערבב, בראשונה, בין כל סוגי המזרח וייצר "קול מזרחי" שפונה ליותר מעדה מזרחית אחת. זה, והתודעה המזרחית המפותחת שנחתה על ראשו של הילד הסוער הזה.

כי תודעה מעמדית-חברתית-פוליטית, גבירותיי ורבותיי, היא מה שהופכת זמר ממוצא מזרחי ל"זמר מזרחי", ולארגוב היתה תודעה מזרחית בשפע. בראיון ההגון הראשון והיחיד שערך איתו העיתונאי אילן שאול (אז כתב "להיטון"), שנעשה יומיים אחרי זכייתו ההיסטורית ב"פסטיבל הזמר בסגנון עדות המזרח, למנצח שיר מזמור" (כן, זה היה שמו המלא של הפסטיבל המגוחך והמבלבל ההוא, שהיה בעצם סוג של תשובה פוליטית ל"פסטיבל הזמר הישראלי", שממנו מודרו המזרחים בעלי התודעה), שטח ארגוב משנה מזרחית רדיקלית סדורה, שמבינה, יותר מכל השושנות דמאריות, את סדר העדיפות הישראלי ואת מאזני הכוח הפוליטיים.

 
"להיות אדם"
 

"למה עשו ממני 'זמר קסטות'?", שואל את העיתונאי שאול, "אני אגיד לך למה... כי עורכי המוזיקה בארץ לא מכירים את המוזיקה שלי, הם לא גדלו עליה, הם חושבים שהיא המוזיקה של חומייני, של ערבים. אתה יודע למה הביאו לכאן את ההורים שלי?", הוא ממשיך ושואל, "אני אגיד לך למה: הביאו אותם לפה כדי להיות שואבי המים וחוטבי העצים של החברה הישראלית".

אני – אתם

וכך, כשהוא מצויד בתרבות מזרחית עשירה ומגוונת, חוצת עדות, ובתודעה חברתית שהקדימה את זמנה, יצא ארגוב לכבוש את לבו של הישראלי החדש - בן הדור השני להגירה הגדולה - גם המזרחי וגם האשכנזי. אבל מהר מאוד הוא הבין לאן הרוח נושבת ומהן מגבלות הכוח. אחרי שהוציא תקליטון (שנכשל לחלוטין, אגב) ובו שלושה שירים "אשכנזיים" לגמרי, בעיבוד פופי אירופי כשר למהדרין, הוא מבין שהוא צריך להתחבר חזרה לעצמו ולשורשיו ושרק שם טמון כוחו, כזמר וכאדם.

התחברותו של ארגוב לעצמו ולתרבותו, אחרי המכה ההיא, והסתפקותו בפנייה מובחנת לקהל המזרחי בלבד, בוודאי בראייה רטרוספקטיבית, היא בעצם תחילתה של המוזיקה המזרחית כפי שאנחנו מכירים אותה היום. שם נולדה הבדלנות המזרחית, הזיקוק המזרחי, שכבר אינו שואף להתחבב על הממסד האשכנזי ההגמוני, שרוצה לנסח את עצמו בעצמו ולבטא את עצמו בכליו שלו. " למה עשו ממני 'זמר קסטות'?", ארגוב שאל את העיתונאי שאול, "אני אגיד לך למה... כי עורכי המוזיקה בארץ לא מכירים את המוזיקה שלי, הם לא גדלו עליה, הם חושבים שהיא המוזיקה של חומייני, של ערבים "

שם נולדו העי"ן והחי"ת הגרוניות המתריסות; הטקסטים הדכאוניים שהעידו, יותר מהכול, על שוליותם המקוממת של רוב המזרחים במרחב הישראלי; העיבודים החצי-בלוזים שהתבססו על הגיטרה המזרחית המובחנת (של יהודה קיסר ומשה בן-מוש); ושם נולדו גם גינוני "הזמר המזרחי" האופייניים עד היום: זרת זקורה, בגדי שבת, קרבה בלתי אמצעית לקהל (עד כדי ערבוב מוחלט, ובניגוד גמור לזמר האשכנזי, המופיע על במה מוגבהת) ותפיסה פוליטית פנימית האומרת: אני הנציג האותנטי שלכם, אני המשרת שלכם. להבדיל מאריק איינשטיין ושלום חנוך, לדוגמה, שישירו רק את שיריהם, אני אשיר לכם הכול. גם את שלי וגם את שלהם. כי אני – אתם.  


יש לכם מועמד אחר לתואר הזמר המזרחי הראשון? ספרו לנו בעמוד הפייסבוק שלנו