רק נגן יביא שלום

א.

אחד מהרגעים המורכבים ביחסי רב-תלמיד הוא הרגע שבו נפגש התלמיד עם התממשות התורה בחייו הפרטיים של רבו. כתלמיד, יש לך כמעט תאווה להבין מה קורה שם בביתו, אחרי שהלימוד הפורמלי מסתיים והחליפות הרשמיות מוסרות: האם הדרושים היפים שנשמעים טוב כל כך בבית המדרש מתקיימים גם הלכה למעשה, למשל מול כיור מלא כלים בסוף היום? 

 
הרב יעקב נגן במפגש עם שייח פלסטיני

המפגש הזה - אני יודע על בשרי - עלול להיות משברי. רבנים גדולים עם תורות גדולות לא תמיד יודעים לתרגם אותן דווקא לחייהם שלהם. אבל לפעמיים אפשר למצוא גם את ההפך: מורים רוחניים שאין פער בין התורה שהם מלמדים לחיים שהם חיים כאנשים פרטיים.

הרב יעקב נגן, למשל. את ר' יעקב הכרתי כשלמדתי בישיבת ההסדר בעתניאל,

שם דרש רבות מהתורות שמופיעות בספרו השלישי "להתעורר ליום חדש" (שיצא באחרונה בסדרת ספרי מגיד של הוצאת קורן). ר' יעקב דרש אותן בבית המדרש, אבל גם בביתו הפרטי, כשהילדים משחקים על ברכיו והמולת חיי הבית משתלבת בשיעור ולא נפסקת כהצגה לפני התלמידים. ההפך. החיים היו הכוח שממנו נבעו התורות שנלמדו בשיעור.

אולי זו הסיבה שלמרות שהספר מבוסס על הסדר הקלאסי של פרשות השבוע, כותרת המשנה שלו היא דווקא: "קריאה מתחדשת של התורה והחיים". וצריך לדייק: מתחדשת, ולא חדשה. "הכוונה בהתחדשות היא להרגיש את המגע הישיר עם החיים ואת חווית הנוכחות", מסביר הרב נגן, "ואני חווה את החיים כמסע חיפוש בלתי פוסק. ההתחדשות מאפשרת לי להמשיך לנוע קדימה. כאשר קריאה של טקסט באה מתוך החיים של האדם, הקריאה תהיה מתחדשת, משום שגם אם הטקסט סטטי, אני והחיים שלי משתנים; אני קורא אותו מחדש".

ב.

הרב נגן, יליד ניו יורק (1967), עלה לישראל בשנת 1993. הוא למד בישיבות (שעלבים, הר עציון, ישיבה יוניברסיטי) ובאוניברסיטה העברית, שם השלים דוקטורט במחשבת ישראל. את הטקסט הסטטי של פרשת השבוע הוא מחיה לא רק בעזרת סיפורים מחייו האישיים, אלא גם בדוגמאות מהתרבות הפופולרית וממסורות שונות של  דתות המזרח.

בניגוד לקולות הרבנים שמתעקשים להדגיש את עליונותו ונבדלותו הקטגורית של העם היהודי על שאר האנושות, הרב נגן דווקא רואה ערך ביציאה מתוך ארבע אמות היהדות אל מקום מפגש רחב יותר. "אני באמת מרגיש שלעם ישראל יש ייעוד מיוחד בעולם", הוא מסביר, "אבל אנחנו חייבים לזכור שאנחנו חלק מהסיפור הגדול של האנושות, של אנשים שונים מעמים אחרים".

אתה לא מסתפק רק במפגש טקסטואלי עם דתות אחרת, מפגש שהוא מטבעו נוח יותר לרב, אלא יוצא למסע בפועל. אני זוכר אותך חוזר מהודו מלא באורות.

"אני משתדל להגיע למסע רק אחרי שמיציתי את מה שיכולתי ללמוד מספרים. הגעתי להודו אחרי עיון רב במקורות של ההינדואיזם, הבודהיזם והסיקיזים, ובהשוואה בינן ובין היהדות. יש לי תוכניות לנסוע לטורקיה השנה, ולשם כך אני עובר על הרבה ספרות של האסלאם והקוראן. מטרות המסעות האלו היא לא כדי לשמוע או ללמוד רעיונות חדשים, אלא בשביל המפגש החי עם בני אדם. המפגש החי עם אנשים עוזר להבין את הרעיונות יותר טוב, והספרים עוזרים להיפגש במקום טוב יותר עם האנשים".

ומה קורה, בעצם, במפגש?

"בהודו המפגשים עסקו רבות בשאלות רוחניות. בדרהמסלה שוחחתי עם נזירים בודהיסטים על היחס שבין התפיסות הקבליות שהרובד העמוק של האלוקות הוא 'אַיִן' לתפיסות בודהיסטיות שהרובד פנימי של המציאות הוא emptiness. לפני שהגעתי להודו, כתבתי על היחס שבין שלום ל'אום' – הצליל שמבטא אחדות של ההוויה במסורת ההודית. ברישיקש כבר יכולתי להבין הרבה יותר את המשמעות של ה'אום' מאנשים שתרגלו מדיטציית "אום" באשרם שיבננדה – זה היה חלק מרכזי מהמדיטציה היומית שלהם. 

"בעיניי, החשיבות של מפגשים כאלו הוא לא כדי למשוך לכיוון ניו אייג'י שכולנו אותו הדבר, אלא דווקא לחדד את מה הייחוד של כל אחד. המפגש עם הזולת מאפשר לי לגלות מי אני".

עטיפת ספרו החדש של הרב נגן לפעמים נדמה שרבנים שבאים עם בשורות בתחום הרוחני הם לא אנשי הלכה, ואילו אתה, בפועל, ראש הכולל ההלכתי בישיבת עתניאל.

"יש מתח חיוני בעיניי בין הנושאים. רוחניות ופתיחות יכולים להעשיר את החיים, לקרב אותנו זה לזה, לתורה ולקב"ה. אבל כאשר אין גבולות, זה יכול לבלבל, ואפילו לרסק. הרב קוק מלמד שבית ראשון היה תקופה של רוחניות גדולה – תקופת הנבואה - אולם החטאים של תקופת בית ראשון, עריות, רצח ואלילות, הם ביטויים של רוחניות לא מרוסנת. אני רואה את ההלכה כיוצרת משמעת פנימית וגבולות. דווקא מי שמחפש יותר רחוק צריך בעיניי את ההלכה יותר.

"בישיבה אני מקפיד ללמד גם הלכה וגם רוחניות. כל שיעור אני פותח בציון התאריך של היום ואחר כך אומר את הפסוק 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו'. אני מבקש כך לבטא תפיסה שהחיים עצמם הם שמחה, אולם אני מסיים אותו בפסוק האחרון מקהלת: 'סוף דבר הכול נשמע את האלקים יראה ומצוות שמור כי זה כל האדם'".

ג.

התוכנית לנסוע לטורקיה, וכן ההתעמקות באסלאם, נולדו אצל הרב נגן בהשפעת מורו וידידו הרב מנחם פרומן, שנפטר בשנה האחרונה והניח אחריו חלל עצום בכל מה שקשור למפגש הבין-דתי בכלל והיהודי-ערבי בפרט. "הרב מנחם לימד אותנו שמשום שכל כך הרבה משורש הסכסוך הוא דתי, גם הפתרונות צריכים לבוא מהדת, משני הצדדים".

מהמעט שיצא לי להצטרף לרב מנחם במפגשים הללו, יש להם אופי שונה מהמפגשים שאתה מתאר בהודו.

"באמת, המיקוד שלי בפגישות עם שייחים הוא יותר אנושי ופחות תיאולוגי. מקום של חיפוש משותף שמבקש למצוא דרך לחיות ביחד בארץ שלנו. בפרפראזה על השיר של מוקי, הייתי אומר 'כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על מפגש'. מפגש מחייב לראות את האדם השני באמת. לערבים, האסלאם הוא חלק מזהות עמוקה מאוד שלהם, של האוויר שהם נושמים, ולכן, חלק של המפגש צריך להיות במקום הדתי".

אתה רואה איך מפגשים כאלה יכלים לשנות את המציאות העגומה שלנו?

"הייתי פעם בתפילה משותפת לירידת גשמים בשנת בצורת יחד עם מושל בית לחם. בתום התפילה הוא פנה ליהודים והצליח לפתוח את הלבבות. הוא פתח את דרשתו, בעברית, במילים 'אחיי המתנחלים'. היו לו, כמובן, גם דברים קשים לומר לאותם 'אחים מתנחלים', והוא אמר לא מעט דברים שלא הסכמתי איתם, אבל הפתח הזה יצר הרבה הקשבה וקרבה בין המשתתפים. " הייתי פעם בתפילה משותפת לירידת גשמים בשנת בצורת יחד עם מושל בית לחם. בתום התפילה הוא פנה ליהודים והצליח לפתוח את הלבבות. הוא פתח את דרשתו, בעברית, במילים 'אחיי המתנחלים'. היו לו, כמובן, גם דברים קשים לומר לאותם 'אחים מתנחלים', אבל הפתח הזה יצר הרבה הקשבה וקרבה בין המשתתפים "

"אחר כך מצאתי קטע בזוהר הקדוש שדורש על הפסוק 'הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד'. הזוהר דורש שיש אחים שבתחילה רוצים להרוג זה את זה, אבל אחר כך יושבים ביחד באחווה ובשלום, ואז הקב"ה מכריז: בשביל האחים שלי אני עושה שלום בעולם, 'למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך'. נזכרתי בדברי המושל, ועלתה בי תקווה שיום אחד הפסוק הזה יאמר עלינו ועל שאר הצאצאים של אברהם אבינו".

כנסו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי