היא היתה גיבורה

האמת, האם יש בינינו היכולים לחשוב או להיזכר באישה חריגה יותר, נועזת יותר, משכילה יותר, מרגיזה יותר, נלהבת יותר, דווקאית יותר, ידענית יותר, ישרה יותר, אמיצה יותר, חרוצה יותר, נאבקת יותר, אימהית יותר, בולטת יותר, חדשנית יותר ושנויה במחלוקת יותר מאשר שולמית אלוני, שנפטרה ביום שישי האחרון?

 
שולמית אלוני ז"ל. הקדישה את עצמה בלהט ובאופן מוחלט למאבקים שניהלה (צילום: פלאש 90)

נכון, גולדה מאיר הצליחה להיות ראש ממשלה בישראל, אבל מאחוריה עמד המנגנון האדיר והטוטלי של מפא"י והמערך שהציב אותה במקומה (ולה, אגב, לא היתה אף לא אחת מהתכונות העזות האלה שהזכרנו לעיל). החלוצה הבודדת שולמית אלוני, לעומת זאת, החליטה בעצמה לעזוב בתחילת שנות את ה-70 את הנוחות והנינוחות בתוך מפלגת העבודה ולייסד במקום זאת תנועה ומפלגה חדשה שתתמקד בנושא החשוב מכול הבא של הדמוקרטיות המערביות: הנושא של זכויות האדם.

מעט מאוד אנשים, ובעיקר נשים, עמדו לצדה כשהחליטה לפרוש ולהקים תנועה שתדאג לא רק לקולקטיב הישראלי בכללותו – נושא שמעולם לא התכחשה לו ותמיד היה ונשאר חשוב בעיניה – אלא גם לאנשים פרטיים בשר ודם, שהם תמיד יחידים, ובחולשתם הפרטית הם נדרסים לעתים קרובות על ידי המערכות הגדולות והמנגנונים אטומי הלב של המדינה.

בשורה אחת עם ליבוביץ' ועובדיה
 

כשמתבוננים עכשיו אחורה, ניתן לראות שהמפלגה שייסדה – בתחילה רץ ולימים מרצ – היתה לתופעה יחידה במינה בהיסטוריה של ישראל. הפוליטיקה הישראלית נשלטה עד אז – ונשלטת למעשה עד היום – על ידי שני המחנות הרעיוניים והפוליטיים הגדולים שהתמודדו ביניהם מאז תחילת הציונות. מצד אחד, הציונות ההרצליאנית והבן גוריונית שהתגלגלה עם הקמת המדינה למסגרת של מפלגות העבודה/המערך – מה שבדרך כלל מכונה בישראל ה"שמאל". ומצד שני, הכוחות הרוויזיוניסטים האנטי בן גוריוניים שהתכנסו לבסוף אל תוך המסגרות הפוליטיות של חירות ואחר כך הליכוד, שהוגדרו בישראל כ"ימין".

 
עם פרס וקיסינג'ר. שברה את הדיכוטומיה שמאל-ימין, כפי שהיתה נהוגה עד אז (פלאש 90)

כבר אז ניטש הוויכוח על קבלת החלוקה בארץ ישראל מחד גיסא או ההתעקשות על "זו שלנו זו גם כן" מאידך גיסא. מרצ, שהוקמה על ידי שולמית אלוני, ביקשה לחרוג מן המסגרת הבלעדית הזאת של הגדרת החיים הציבוריים שלנו. היא באה כמובן מתוך השמאל המובהק ונאבקה בכל לבה למען האפשרות של שלום ופשרה עם הפלסטינים. אבל הדגש שלה לא היה עוד שאלת החלוקה של ארץ ישראל, שאותה היא קיבלה כמובן מאליו. שולמית אלוני עזת הנפש ביקשה ללכת הלאה, אל הספר החלוצי הקשה שלא טופל בכלל באירועים הדרמטיים והגדולים של החיים. היא רצתה לעסוק בזכויות הפרט, בהגנה על קשיי חייהם של אנשים שאינם רק מאוימים על ידי אויב מבחוץ, אלא גם על ידי כוחות דורסניים וחסרי התחשבות מפנים.

מפני שהקדישה את עצמה בלהט ובאופן מוחלט למאבקים החשובים שאותם ניהלה; בגלל המזג הסוער שלה ובשל רוחה חסרת המעצורים, שבאה לידי ביטוי לעתים קרובות בלשונה הצולפת וחסרת ההתחמקויות, שרבים בוודאי יגדירו זאת כלשון חריפה מדי, חסרת טקט והתחשבות, היא קנתה לעצמה הרבה מתנגדים ואפילו אויבים. אבל מהבחינה הזאת, היא מצטרפת ללא ספק לשורה קצרה מאוד ומיוחדת מאוד של מנהיגים ישראלים בולטים, פוליטיים וערכיים, שבדומה לשולמית אלוני, היו בעלי ידע עצום בתחומם. דמויות בעלות עמדה וחזון ואומץ לב שעוררו בין השאר גם אינסוף מחלוקות וכעסים: לא רק בגלל לשונם החדה והמתפרצת שחוללה לעתים קרובות סערה גדולה ומיותרת בחיינו הציבוריים, אלא בעיקר מפני שהעזו להציב שאלות על מוסכמות עמוקות מאוד בחברה הישראלית וגרמו כנראה לאנשים רבים תחושה של ערעור וחרדה.

די לחשוב על אנשים כמו פרופסור ישעיהו לייבוביץ' או הרב עובדיה יוסף - שתי דמויות מרשימות ביותר, שכמו שולמית אלוני, הרתיחו גם הן רבים מאוד, ומצד שני עוררו הערצה גדולה מאוד, אבל בעיקר הטביעו חותם עמוק שאין דומה לו על החברה הישראלית. שולמית אלוני העזה לומר אמיתות שהרגיזו ופגעו באנשים רבים, ורבים מתוכם לא סלחו לה. אבל אומץ הלב שלה, כנותה הכובשת ונכונותה האינסופית להתחדש ולשקול הכול מחדש נתנו תוכן אמיתי לתלתלי האריה הצהובים-אדמונים שעיטרו תמיד את פניה. " שולמית אלוני היתה ציונית נלהבת ומאמינה עד נימי גופה ונשמתה האחרונים. בניגוד חריף מאין כמוהו לאופנת הפוסט-ציונות והפוסט-יהודיות השוטפת כיום את השמאל, היא האמינה בזכותו של העם היהודי לבוא לארץ ישראל ולהקים בה את ארצו ואת מדינתו "

ונקודה אחרונה וחשובה עד בלי די: שולמית אלוני היתה ציונית נלהבת ומאמינה עד נימי גופה ונשמתה האחרונים. בניגוד חריף מאין כמוהו לאופנת הפוסט-ציונות והפוסט-יהודיות השוטפת כיום את השמאל, היא האמינה בזכותו של העם היהודי לבוא לארץ ישראל ולהקים בה את ארצו ואת מדינתו. היא ראתה במגילת העצמאות של ישראל את מסמך היסוד של חוקת ישראל ושאפה בכל מאודה לממש את הערכים המצוינים במגילה זו כשיא האמיתי והנאצל של מימוש החזון הציוני. היא אהבה את עם ישראל, את תרבות ישראל, את התנ"ך, את המשנה והתלמוד. היא אהבה את הארץ, את אנשיה ואת השפה העברית. היא אהבה תמיד בלב גדול, חם, מחבק, והיא האמינה בעתיד החזון הציוני ובצדקתו.

היא רצתה לתקן את החיים בארץ; למנוע עוול כלפי מיעוטים ולמנוע את שיעבודם של אנשים בידינו. תמיד הזכירה שהאיסור לפגוע בגר היושב בארצנו והמצווה לאהוב אותו ולהגן עליו היא המצווה המוזכרת במקרא יותר מכל מצווה אחרת – 36 פעם! כל חייה היתה נאמנה לעם ישראל ולרעיונות הגדולים הפועמים בקרבו, וככל יכולתה ניסתה גם לממש אותם. איפה ישנן עוד נשים ענקיות כמו האישה הזאת!