בשבילנו זה בידור, בשבילם זו המציאות

לפני יותר מחודש התבשר הבמאי יובל אדלר שסרטו "בית לחם" לא ייכנס לרשימת המתמודדים על האוסקר בקטגוריית הסרט הזר. אחר כך, באמצע ינואר, התבשר הבמאי האני אבו אסעד שסרטו "עומאר" נבחר להיות בין המתמודדים. התקשורת הישראלית, שנתנה חשיפה עצומה ל"בית לחם", דיווחה בקצרה על הישגו של אבו אסעד.

 
מתוך "עומאר". מנוכר למעשה הרצח של הישראלי

נכון להיום, שום מבקר קולנוע לא טרח להשוות בהרחבה בין שני הסרטים – שניהם עוסקים בין היתר ביחסים בין משת"פים פלסטינים למפעיליהם הישראלים. היו שחשבו שההשוואה בנאלית, מובנת מאליה. אבל נדמה שההשוואה הזאת, בין שתי נקודות מבט של שני יוצרים צעירים יחסית, אחד פלסטיני יליד ישראל ואחד יהודי ישראלי, היא הדבר הכי פחות בנאלי בסיפור.

את "עומאר" ואת "בית לחם" כדאי לראות גם אם קולנוע אינו הכתובת לפתרון סכסוכים. ככל שבוחנים אותם יותר לעומק, מבינים איזו תהום פעורה באופן שבו שני הצדדים בוחרים לייצג את אותה מערכת יחסים, זו שמנהלים הישראלים והפלסטינים, וכן, אפשר גם להבין ביתר בהירות מה הסיבה שהביאה רק צד אחד להיכלל ברשימה הסופית של האקדמיה האמריקאית לקולנוע, חזית אולטימטיבית לייצוג עמדותיו של מי מהצדדים.

אידיאולוגיה שזורה בטסטוסטרון

"בית לחם" הישראלי מספר את סיפורו של הנער הפלסטיני סנפור, אחיו הצעיר של מפקד גדודי חללי אל אקצא בבית לחם, ועל יחסיו של סנפור עם רכז השב"כ בנפת בית לחם, רזי. רזי – זהירות, ספוילירים – גייס את סנפור והפך אותו למשת"פ תוך שהוא משתמש במכשיר היעיל ביותר להפעלת מקור: טיפוח יחסים של קרבה והזדקקות. אט אט הוא הופך להיות תחליף לאחיו הגדול, הנמצא במנוסה תמידית. סנפור נקרע בין הנאמנות לאחיו ובין הלחץ שמפעיל עליו השב"כ, וחלק ניכר מהעלילה מתמקד במאבק הזה. בה בעת, הסרט מתמקד גם ברזי ובאופן שבו האנושיות פוגמת באסטרטגיה שלו. רזי מתחיל לחוש קרבה אבהית אמיתית לסנפור. שניהם, כל אחד בדרכו, הופכים לסוכנים כפולים.

 
רזי מ"בית לחם". האופן שבו הצופה הישראלי רוצה לראות את עצמו

"עומאר" נקרא על שם גיבורו, אופה פלסטיני בשנות ה-20 לחייו שמסוגל לטפס בנחישות עצומה על החומה העוברת בתוך כפרו בגדה ומפרידה אותו מחברי ילדותו טארק ואמג'ד. עומאר מאוהב באחותו של טארק נדיה ורוצה לשאתה לאישה. לא ברור אם זאת הסיבה שהוא הופך להיות שותף לפעילות הגרילה של טארק, או שהסיבה היא ההשפלה היומיומית אליה הוא חשוף. הסיבות מתערבבות ואידיאולוגיה נשזרת בטסטוסטרון. אבו אסעד הולך בצורה מושלמת על החבל הדק שעליו הולכים צעירים פלסטינים: הם גם צעירים שעד לפני רגע היו טינאייג'רים ושדרכי העולם, המין והאהבה נפתחות בפניהם, והם גם אנשים שדרכי העולם – כולל הכבישים, הדרכים, האוויר והים - נסגרות בפניהם.

עומאר וחבריו רוצחים חייל. מאותו רגע נכנס השב"כ לחייהם. עומאר נעצר, נחקר ומופעל על ידי הרכז רמי. הוא עובר חקירה פיזית קשה. ב"בית לחם" הישראלי, לעומת זאת, אין מרתפים. יחסיו עם הרכז רמי שונים בתכלית מיחסי סנפור ורזי: בין רזי לסנפור יש חיבה עצומה. לעומת זאת, ממד הבן והאב ביחסים בין רמי לעומאר הוא גרוטסקי ומפלצתי, גם אם הוא לובש לעתים כסות של נימוס וקורקטיות. רמי כתוב בצורה שונה בתכלית מהאופן שבו כתוב רזי: הוא מבוגר יותר, מיומן יותר, נהנה הנאה גדולה ושקטה מכוחו ומהאינטליגנציה שלו, מכשירני מאוד. רזי צעיר, חם, מתלבט. נדמה שאין חומה בינו ובין האנשים שהוא "הרכז" שלהם.

ההבדל העקרוני

רזי מ"בית לחם" הוא האופן שבו רוצה הצופה הישראלי, וגם היוצר הישראלי – וכעת מתברר שגם מבקר הקולנוע הישראלי – לראות את עצמו ביחס לכיבוש. רמי מ"עומאר" הוא האופן שבו נתפסים יהודים-ישראלים בעיני פלסטינים מעבר לקו הירוק. הניכור כלפי רמי גדול כל כך, עד שאפשר לחוש אותו גם בתסריט וגם בעובדה שדמותו מגולמת על ידי שחקן פלסטיני-אמריקאי. רמי הוא "אחר" לבמאי פלסטיני, כמו שדמות עירקית היא אחרת לבמאי הוליוודי המלהק בשבילה שחקן ישראלי כדי שישמש לו מתווך.

אבו אסעד מנוכר גם למעשה הרצח של החייל הישראלי. הרצח מתואר כאילו ירו למישהו בגלגל האופניים ועשו פנצ'ר. מי שמסתכל על זה ונפגע עד עומקי נשמתו מפספס את הנקודה, את הדבר שאפשר ללמוד כאן. אבו אסעד נוקט עמדה. הוא בעד עומאר וחבריו, והוא כאן כדי לתאר את הקטסטרופה של חייהם, של חיי הוריהם וסביהם. הוא בוחר בחייל כדי לומר אמירה עקרונית על כך שגיבוריו נמצאים במלחמה נגד צבא כובש. סביר להניח שאם היה בוחר בתינוקת ישראלית שנוסעת על כביש עוקף ונפגעת מאבן בראש, האמירה העקרונית היתה מסתבכת, אך לא משתנה.

העקרוניות הזאת היא אולי ההבדל הגדול בין "עומאר" ל"בית לחם". אדלר אמר על "בית לחם" שאינו סרט פוליטי, אלא סרט פעולה הנשען על תחקיר שעשה עם העיתונאי עלי ואקד. אבו אסעד אמר של"בית לחם" אין ביצים. אולי קל לאבו אסעד לדבר. אדלר, כישראלי וכנראה כליברל, נמצא במקום מסובך ולא לגמרי מנוסח שהרבה ישראלים, כנראה ליברלים, נמצאים בו. מסובך מסובך, אבל לפחות בכפר שלהם לא עוברת חומה. " רזי מ"בית לחם" הוא האופן שבו רוצה הצופה הישראלי, וגם היוצר הישראלי, לראות את עצמו ביחס לכיבוש. רמי מ"עומאר" הוא האופן שבו נתפסים יהודים-ישראלים בעיני פלסטינים מעבר לקו הירוק. הניכור כלפי רמי גדול כל כך, עד שדמותו מגולמת על ידי שחקן פלסטיני-אמריקאי "

ויש עוד הבדל, חשוב למדי: אבו אסעד, אמנם נצרתי, מגלם את האפשרות הרחוקה שיום אחד תהיה פה מדינה פלסטינית עצמאית ושהיא תוציא מתוכה יופי וכישרון. "גן עדן עכשיו", סרטו מ-2005, הופק ומומן בישראל. הפעם החליט לממן את "עומאר" מכספי הרשות ובעזרת בעלי הון פלסטינים בעולם. סרטו, אם כך, הוא אקט של עצמאות, והאקט הזה מעפיל על האקט של אדלר. "עומאר", שיוצרו מנוסה פי כמה מאדלר, הוא סרט שלם, מחושב ומנוסח יותר מ"בית לחם".

אקט העצמאות של אבו אסעד סגר עכשיו מעגל: "גן עדן עכשיו", שהיה מועמד גם הוא לאוסקר, הוגדר כנציג הרשות הפלסטינית. הפעם החליטה האקדמיה האמריקאית לקולנוע ש"עומאר" הוא נציגה של "פלסטין". הזמנים משתנים וימשיכו להשתנות. האם ייתכן שהתסריט המפחיד ביותר מבחינתנו הוא דווקא האפשרות שיום אחד תצא כל העוצמה הזאת לא בפיגועים ולא בטילים, אלא בסרטים טובים יותר, מדענים טובים יותר?

בואו להיות חברים בדף הפייסבוק שלנו