מתוך מכתביו של המשורר הלאומי מצטיירת דמות מורכבת ומרתקת. הסופר חיים באר מספר על חיים נחמן ביאליק שלא הכרתם
הוא מוכר לכולנו כמשורר גדול, כמי שהביא לעולם פואמות כבדות משקל כמו "בעיר ההריגה", בצד קלאסיקות בלתי נשכחות לילדים כמו "קן לציפור" ו"בגינת הירק". אבל חיים נחמן ביאליק הוא הרבה יותר ממשורר. "ביאליק היה גם המון דברים אחרים", אומר הסופר חיים באר, "הוא היא אדם רבגוני בכל מובן שהוא. מגוון הדברים והתחומים שהוא עסק בהם הופך אותו לאחד מגדולי היוצרים העבריים; הוא כתב פרוזה, הוא היה עורך, מתרגם, כותב מסות וגם סופר ילדים. מלבד כל אלה, היה עוד אפיק שדרכו הוא נתן ביטוי ליצירתיות שלו: כותב מכתבים. התכתבות היא עוד צורה של התבוננות על העולם, והיא יכולה ללמד עוד משהו על דמותו של ביאליק".
בעולם התזזיתי של ימינו, שבו אינפורמציה חוצה יבשות בשבריר שנייה והמסרים נדרשים להיות קצרים ומהירים מאי פעם - עולמם של כותבי המכתבים נראה מרוחק ובלתי מפוענח, רחוק שנות אור מחייו של האדם הממוצע. "היום אין יותר התכתבות אמיתית", אומר באר, "אנשים שולחים זה לזה מסרונים או הודעות קצרות, וכך סוגה שלמה של ספרות הולכת לאיבוד - סוגה שביאליק הגיע בה לשיאים של כתיבה".
ביאליק, מספר באר, כתב את מכתביו לקשת רחבה מאוד של אנשים: הוא התכתב עם בני משפחתו, עם קוראים וגם עם קולגות מעולם הספרות - מאחד העם ועד עגנון, מברנר ועד שלום עליכם.
מתוך מכתביו של ביאליק עולה אישיות מגוונת, שונה למדי מזו המצטיירת מתוך שירתו וסיפוריו. "ביאליק מצטייר משיריו ומסיפוריו כאדם מאופק מאוד, אפילו רשמי", אומר באר, "מתוך המכתבים ניכר דווקא שהוא היה איש עם חוש הומור בלתי רגיל, מאוד סרקסטי. במכתבים אחרים עולה דמות עדינה מאוד, אפילו אמפתית, כלפי הזולת".
ביאליק בנעלי בית
הצד ההומוריסטי באישיותו של ביאליק מתגלה במלוא הדרו בחליפת המכתבים שלו עם הסופר היידישאי שלום רבינוביץ', הלוא הוא שלום עליכם, שהתנהלה ביידיש ובעברית בערבוביה. באר מזכיר את מכתבו של רבינוביץ' אל ביאליק, לאחר שביאליק התארח בביתו שבשוויץ ושכח שם נעלי הבית שלו. וכך כותב רבינוביץ' למשורר הלאומי (מיידיש: מנחם פרי):
"נסעת מכאן – וכמו לתוך המים. איך לא כותבים מכתב קטן? יש לי בשבילך, עליך לדעת, ד"ש. נחש ממי? מן הנעליים שלך, נעלי הבית, מן השְׁטֶעקְשִׁיך שלך. למחרת יציאתך משוויץ התעוררתי, כמו תמיד, מוקדם בבוקר, וכמו תמיד גחנתי אל מתחת למיטה, אל הנעליים שלי. אני מעיף מבט – זוג נעליים, נעליים כלל לא מוכרות, נעלי בית מאריג משובץ, עם חוטָמים מעור. אני בוחן את הנעליים – עדיין נעליים טובות למדי, נעליים חדשות! של מי הנעליים? מתברר הדבר: אלה הנעליים של ביאליק! איך מגיעות הנה הנעליים של ביאליק? כנראה שכח את הנעליים".
- " פרשת האהבים בין ביאליק ובין אירה יאן נחשפה גם היא בזכות חליפות המכתבים בין השניים. ביאליק, שחשש שקשריו עם האמנית יתגלו, ניתק איתה את הקשר לאחר שעלתה לארץ. רק בשנת 1972, כמעט ארבעה עשורים לאחר מותו של המשורר, התגלה בעיזבונו צרור מכתבים שחשף את הסוד. באחד מהם, משנת 1905, כותב ביאליק ליאן (ששמה האמיתי הוא אסתר), מכתב החושף אדם מבולבל ומיוסר "
במכתב ארוך ומשעשע מספר שלום עליכם כיצד הניחו בני הבית שביאליק השאיר את הנעליים כמתנה לאחד מהם והתקוטטו ביניהם - מי צריך לרשת את נעלי הבית של המשורר. אלא שעד מהרה הגיע מכתב מביאליק שבו הוא מודיע ששכח את נעליו:
"בבוקר נאה אחד אני מקבל איגרת מביאליק. באיגרת מבשר לי המשורר הגדול שהוא שכח אי שם בדרך זוג שטעקשיך, ומבקש הוא אפוא ממני שאטריח עצמי להציץ מתחת למיטה שבה ישן, ואם אמצא את השטעקשיך שלו, שאשלח אותן אליו. כתובה האיגרת בסגנונו של ביאליק…".
כעבור תלאות רבות וחליפת מכתבים משעשעת וארוכה עד אין קץ, ספק מציאותית ספק בדיונית, שבמהלכה נשלח לביאליק תצלום של הנעליים הנשכחות כדי שיזהה שאלו אכן נעליו, ובה דורש מחבר "טביה החולב" מהמשורר הנכבד שישלח מכתב המאשר שהנעליים הגיעו ליעדן - עוד לפני שהוא עצמו שלח אותן - מחליט רבינוביץ' לנקוט פעולה יצירתית:
"בינתיים אשלח אני אליו (אל ביאליק) נעל אחת מן השטעקשיך שלו, ואז ישגר הוא לי קבלה על השטעקשיך, וכשאני אקבל את הקבלה על השטעקשיך, אשגר אליו בדואר החוזר את הנעל האחרת".
הנשים בחייו
"בחנוכה חל יום ההולדת שלך. מתנה איני יכול לשלוח לך מרובנה, ובכן, קני לך בעצמך בשמי מתנה נאה ובקשי את מי-שהוא לאצול לך במקומי נשיקות אחדות - אבל אל יעשה זאת צעיר ויפה ממני".
(מתוך מכתבו של ביאליק אל אשתו מאניה, 1931)
בן 20 היה ביאליק כשנשא לאישה את מאניה לבית אוורבוך, שאיתה חלק את חייו עד יום מותו. מנסיעותיו המרובות כתב לה מכתבים על הדברים שראה ועל האנשים שפגש. "במכתביו חולק ביאליק עם מאניה את החוויות שלו - אבל לא את כל החוויות. למשל, במסע שלו לארץ ישראל (שנערך ב-1909) הוא פגש את עגנון, אבל שמו של הסופר בכלל לא מוזכר במכתבים אליה. יכול להיות שעגנון לא הניח רושם כל כך גדול על ביאליק, או שהוא חשב שזה לא יעניין אותה".
והיו גם חוויות שביאליק נמנע מלכתוב עליהן באופן מודע, "כמו למשל על קשריו עם הציירת והסופרת אירה יאן. על כך, כמובן, אינו מספר. להיסטוריון המכתבים הם כלי עבודה מאוד מעניין", אומר באר, "אפשר ללמוד הרבה על האדם מתוך הדברים שהוא כותב עליהם, אבל גם מתוך הדברים שעליהם אינו כותב".
אגב, פרשת האהבים בין ביאליק ובין אירה יאן נחשפה גם היא בזכות חליפות המכתבים בין השניים. ביאליק, שחשש שקשריו עם האמנית יתגלו, ניתק איתה את הקשר לאחר שעלתה לארץ. רק בשנת 1972, כמעט ארבעה עשורים לאחר מותו של המשורר, התגלה בעיזבונו צרור מכתבים שחשף את הסוד. באחד מהם, משנת 1905, כותב ביאליק ליאן (ששמה האמיתי הוא אסתר), מכתב החושף אדם מבולבל ומיוסר:
"אני נפשי מרה עליי, אסתר הטובה. פחד אחזני, עגמומיות, יגיעת בשר. הבל הבלים. אוי, קשה. עוברים עליי בזה אחר זה ימים מתים, שאינם מותירים עקבות בי ומסביבי. אלפי התחייבויות פעוטות, אך טורדניות, אוכלות אותי כזבובים. והיכן המוצא? הרבה מחשבות ותכניות, אבל אין חפץ – חפץ אין – ואגב, אולי אין גם כוח למילוי אחת מהן לפחות…".
"ועתה, היי שלום"
באר אינו סבור שקיים ניגוד חריף בין ה"ביאליקים" השונים כפי שהם מצטיירים מתוך הז'אנרים השונים של כתיבתו, אבל הוא מסכים שהקריאה במכתבים יכולה ללמד על צדדים מעניינים ובלתי צפויים באישיותו של המשורר הנערץ, שזכה עוד בחייו להכרה כ"משורר הלאומי" ולכיבודים מכיבודים שונים. אחד מהם הוא, כאמור, הצד הבלתי פורמלי באישיותו, כפי שהוא בא לידי ביטוי בהתכתבויותיו עם חבריו או עם הילדים הרבים ששלחו לו מכתבים, ושלהם הקפיד להשיב. כך, למשל, הוא כותב לילדה חמוטל במכתב משנת 1926:
"חמוטל היקרה, תודה לך על מכתבך. כתבי לי בכל שבוע. מה שלום הגן שלי? היוצאת את ללקט פרחים? ומה הפרחים הגדלים בגני? היפים הם? ומה שלום התמרים? [...] ועתה היי שלום. אמרי שלום לאמא ואבא בשמי ושקי להם יפה יפה. היי ילדה טובה.
האוהב אותך מאד, מאד מאד,
ח.נ ביאליק".
חוץ מאשר לחשוף את אישיותו המגוונת ורבת הפנים, באר סבור שמכתביו של ביאליק מעידים גם על גדולתו ככותב: "כשאנחנו קוראים טקסט ספרותי, אנחנו מניחים שהסופר קרא אותו, העתיק שוב ושוב, שיפר ותיקן. ביאליק כתב את המכתבים בהינף אחד, בלי טיוטות או נוסחים". מתוך הכתיבה הספונטנית הזאת, אומר באר, ניכר כישרונו הגדול של ביאליק. "הוא כותב את המכתבים בלי להזיע, והתוצאה עדיין נפלאה".