מיהדות השרירים של ביאליק והרצל, דרך אורי של משה שמיר, ועד לבן ראש המוסד של אתגר קרת: מסע אלטרנטיבי בעקבות הגבריות בספרות העברית
מהילד המבולבל-מבריק של "יש ילדים זיגזג" של דויד גרוסמן ועד הנער מצמיח הכנפיים של "כפור" של שמעון אדף, גברים בספרות הישראלית נראים תמיד רחוקים, לא פתורים. לעתים הם שותקים שתיקה מצמיתה, אך עולמם פנימה גועש ורוחש. פעמים אחרות הם מדבררים את עצמם לדעת, ללא הרף, ומכניסים אותנו לכל חטט ונקב, לכל קמט, לכל נוירוזה וחשש ופגם טרגי שלהם.
אסי דיין כאורי, מתוך "הוא הלך בשדות", המבוסס על הרומן (צילום מסך מתוך יוטיוב)
יש שיאמרו שהם עושים זאת אל מול ומתוך הסיפור הלאומי שלנו. בין שהם שלמים ומושלמים ובין שהם שרוטים ומסוכסכים, נקודת ההתייחסות וההתעמתות של הגברים הללו היא, כל העת, הציונות והלאומיות היהודית. דינה ברדיצ'בסקי מהחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, מנחת סדרת מפגשים חדשה בבית אבי חי שדנה בגבריות בספרות העברית, "החוג הספרותי: גברים על הכוונת", מספרת כי ההסתכלות דווקא על הגברים בספרות העברית מאפשרת יצירתה של נקודת מבט מגדרית לא שגרתית, חדשה, שאפשר לבחון דרכה את הדמויות הללו.
כמעט תמיד, היא מספרת, סוגיות של גבריות שלובות באופן הדוק בסיפור הלאומי ובסוגיות של לאומיות. בעקבות מיכאל גלוזמן, כותב הספר "הגוף הציוני: לאומיות, מגדר ומיניות בספרות החדשה", היא בוחנת יצירות של הרצל, י.ח. ברנר ומנדלי מוכר ספרים. מעניין דווקא להתחיל את המסע אצל גלוזמן, שמבקש לקרוא את המסורת המרכזית של הספרות העברית כשיח המעצב מחדש את הגוף היהודי ואת הגבריות היהודית.
סטרייט בפלשתינה
גוף הגבר הספרותי הוא המשטח שעליו נרשמים אירועים היסטוריים, ואחד מכונן במיוחד – עלייתה של האידיאולוגיה הציונית. הציונות, כמענה לשיח האנטישמי ולתפיסתו את הגוף הגברי היהודי כרפה, חולה ונשי, ביקשה לכונן גוף יהודי חדש: יהדות השרירים. הגוף הגברי נתפס ממש כסמל של האומה היהודית, ועליו להיות, כמותה, שלם, אחיד וחזק.
בספרו יוצא גלוזמן למסע בעקבות דמויות גבריות, במיוחד ברגעי שבר או משבר בכינון הגבריות היהודית החדשה, וחושף אצל כל אחד מן היוצרים את הגוף הגברי הרצוי, לעומת זה המצוי. אצל הרצל ב"אלטנוילנד" ההגירה לפלשתינה היא זו שמשקמת את גופו של הגבר היהודי הפגום, שהיה לפנים חלש ומלנכולי, ובפלשתינה מוצא מחדש את הסטרייטיות שלו ומגלה עניין בנשים. גם במכתביו וביומניו עוסק הרצל שוב ושוב ברעיון של שיפור הגוף הגברי לכלל גוף חסון, יצרני, ספורטיבי וצבאי.
גם ביאליק, בדומה להרצל, שולל את דמות היהודי הישן והנרפה כשהוא מביע ביקורת על התנהגותם של קורבנות פוגרום קישינב בפואמה "בעיר ההריגה". מנדלי מו"ס, שכבר נזכר כאן קודם, דווקא עושה מפנה מעניין ולועג דרך הדמויות בספרו "מסעות בנימין השלישי" למנהג לרתום את הגוף לאידיאולוגיה הלאומית המודרנית. בעיניו, ההתפעמות מגבריות היא תכונה אירופית במהותה, לא יהודית כלל. " מנדלי מו"ס דווקא עושה מפנה מעניין ולועג דרך הדמויות בספרו "מסעות בנימין השלישי" למנהג לרתום את הגוף לאידיאולוגיה הלאומית המודרנית. בעיניו, ההתפעמות מגבריות היא תכונה אירופית במהותה, לא יהודית כלל "
גם י.ח. ברנר ב"שכול וכישלון", מספר לנו גלוזמן, מבצע מהלך מעניין: כפי שמשתקף מספרו, העלייה השנייה מתקשה ונכשלת בניסיון לכונן גוף חדש, גברי ואוטופי. המהגר לארץ ישראל נושא עמו את גופו החבול והפגום, ובעקבות העלייה, מגיע גם, באופן בלתי נמנע, הצבא, שנעשה גורם מכריע בעיצובה של דמות הגבר הישראלי בספרות. הרי לא נשכח את דמות הצבר של "הוא הלך בשדות" של משה שמיר, כביכול הייצוג האולטימטיבי של הגבר השזוף, יפה הבלורית והתואר עם השם הישראלי כל כך: אורי.
קל יהיה להביט באורי של שמיר כתבנית של החייל הציוני המושלם, וגלוזמן יספר לנו שדווקא מתחת לפני השטח רוחשים זרמים אחרים: אורי אינו יהודי ולוחם עשוי ללא חת; הוא למעשה אדם המצוי בקריסה נפשית. קריאה זו מציבה את האקט של הקרבת חייו של אורי – "למען המולדת" – באור אחר לגמרי. כאן מעניין יהיה להזכיר גם את הגרסה הקולנועית לאותו הספר ממש, בבימוי יוסף מילוא, שבה מגולם אורי באופן מורכב ומסוכסך על ידי אסי דיין, שחקן שהקריירה הקולנועית שלו היא כעין פרפראזה מתמשכת, אולי אף פרודיה, על דמות הגבר הישראלי.
וודי אלן פוגש את צה"ל
בסופו של המסע בזמן הזה, כשהייצוג נהיה יותר ויותר מורכב ומרובד, נמצאים גם גברים אחרים לגמרי, אלו של גרוסמן (אהרון ב"ספר הדקדוק הפנימי", מספר גלוזמן, הוא ילד "נשי", נמוך, חובב אמנות, שלו משיכה הומוסקסואלית לחברו הטוב), או של סיפוריו הקצרים של אתגר קרת, שרבות כבר דובר בהם. קרת מביא לנו סדרה ארוכה של גברים נרפים, מושפלים ונבוכים, אבודים לפעמים. נדמה לי שהגברים בסיפוריו מתקיימים באיזה מרחב שבו וודי אלן פוגש את צה"ל, והם מלאי שאיפות שהתנפצו ("נהג האוטובוס שרצה להיות אלוהים"), כואבים ("הג'ננה של נמרוד") ובוחנים את עצמם כל העת, או נבחנים אל מולנו, לאור ולעומת הגברים האידיאליים שאינם ("הבן של ראש המוסד", למשל, שבו גם דן גלוזמן).
מודי בראון מראיין את אתגר קרת, "הינשופים", ערוץ 8
אך בעיניי, יש טעם ללכת אל מעבר לדמויות האלו, אל ייצוגים אחרים לחלוטין שמתקיימים בספרות העברית כבני-כלאיים, יצורים אחרים. ב"אחות שמש" של דרור בורשטיין למשל נמצא, תמונה אחר תמונה, בן ואב אוהבים באופנים עמוקים שמנסים ונכשלים, שוב ושוב, לדבר זה עם זה באמת. המשפחה שם נעשית פתאום המרחב המכונן של הגבר, המשפחה, שהיא כעין אתר ארכיאולוגי-טקסטואלי ולו שכבות של היסטוריה ומכאוב אינסופיות.
ב"מוקס נוקס" של שמעון אדף נמצא שני גברים, אולי אותו אחד, שמתחלפים מפרק לפרק. האחד הוא בן שש עשרה, לומד לטינית על אפו ועל חמותו של אביו הדתי, בעיירה מרוחקת בדרום, ועובד במפעל בקיבוץ הקרוב. הן הוא והן הדמויות של הגברים הקיבוצניקים במפעל פועלים ממניעים עמוקים, מוזרים לעתים. הגבר השני הוא סופר שמנהל רומן עם אישה מבוגרת ממנו. אם התיאורים הללו נשמעים דלים, זה כנראה מפני שלא ניתן באמת ללכוד את קולם המדבר של הגברים הללו; הלשון שלהם, הצורה שלהם והמשמעות שלהם נהיות לסוגיות המרכזיות והן טורדות עד מאוד את מנוחת הקורא.
ואם כבר ייצוגים מורכבים, ברדיצ'בסקי מספרת כי הסדנה תעסוק גם ביוצרים ערבים שכתבו בעברית, כגון סייד קשוע, שמצליחים לגולל ולהכניס אל תוך כדור השלג הזה גם סיפור לאומי אחר ולאומיות אחרת. אצל קשוע למשל נבנה הגבר הערבי באופן מתמשך כחיקוי בלתי פוסק של גבר יהודי אידיאלי: מצד אחד הוא מנסה לברוח מן הזהות היהודית שמקיפה אותו, ומצד שני - להידמות לה, באופן שמזכיר לנו שגבריות היא תמיד דבר נלמד, חיקוי של גבריות אחרת.
- " קל יהיה להביט באורי של שמיר כתבנית של החייל הציוני המושלם, וגלוזמן יספר לנו שדווקא מתחת לפני השטח רוחשים זרמים אחרים: אורי אינו יהודי ולוחם עשוי ללא חת; הוא למעשה אדם המצוי בקריסה נפשית. קריאה זו מציבה את האקט של הקרבת חייו של אורי – "למען המולדת" – באור אחר לגמרי "
לא רק בסופרים גברים תדון הסדרה, כי אם גם בקולות נשיים של סופרות כמו רונית מטלון. היא תנסה להבין איך נראית גבריות דרך עיניהן של יוצרות נשים ולהכניס גם את יצירותיהן שלהן לקנון של הספרות העברית. היא מספרת על קריאתה של אורית מיטל בשיריו של אורי צבי גרינברג, שנתפס כמשורר הלאומני, הפאשיסט אפילו, הגברי והאלים ביותר, שכתיבתו היא לא פחות ממיזוגנית. אל מול התדמית הזאת, שבמידה רבה הדירה את אצ"ג מהשיח על ספרות עברית, מיטל מראה דווקא כמה גוף המשורר שהוא משרטט לנו הוא גוף נשי, שמערער לנו את הדיכוטומיה הכה ברורה בין גבריות ונשיות.
נראה כי חזרה אל הטקסטים הקנוניים שצוינו כאן תאפשר לנו הסתכלות מחודשת ורעננה באותם גברים שנהפכו למיתיים בתרבות שלנו, אך בצדה ראוי ומעניין יהיה כל העת להביט גם בשולי הדברים, במקומות שבהם הדימוי והייצוג "מתלכלכים" ויוצרים גבריות מרובדת, נאמנה למציאות, הטרוגנית, גברים מעניינים יותר.
כל הפרטים על הסדרה בהנחיית דינה ברדי'צבסקי
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי