חלון לים התיכון

את אלבומו הרביעי, "לילה כיום יאיר", פותח אביתר בנאי בשיר "אבא", שנהפך מאז לחביב הפלייליסט של גלגל"צ. "אבא, אני רוצה לעמוד מולך", שר שם בנאי, "להאמין שאתה אבא טוב/ אבא, אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי/ ככה סתם, אבא טוב". היה מעניין לשמוע בזמנו את ההבדלים בפרשנות אצל המאזינים השונים: חלקם מצאו בשיר את האבא הביולוגי, הקונקרטי, שיש לכל אחד ואחד, ואילו אחרים - מתוך המודעות לתהליך החזרה בתשובה של הזמר - מצאו שם את האבא שבשמים.

 
חורי (משמאל), אריאן לבד וזהר שטראוס. לוקיישן בלתי צפוי

גם "הבן של אלוהים" (שם לא כל כך מבריק, יש להודות), סרטם היפה של הבמאים גיא נתיב וארז תדמור, נע על המתח הפרשני הדומה ביחסי אב ובן. או במילים אחרות: למי צריך להיות הבן נאמן - לאביו הפיזי, שאיתו הוא בקושי מדבר, או לאביו הרוחני, שאיתו הוא מדבר כל הזמן? האופן הקולנועי שדרכו בחרו הבמאים לברר את מערכת היחסים הזאת היא לשלוח את הבן והאב לסרט מסע - שמתרחש לא רחוק מהבית, אבל גם לא קרוב מדי – על רקע הנופים הירוקים, האיים, המים והטברנות הכחולות של יוון.

אל יוון נשלח האב, ניצול שואה מסלוניקי (בגילומו הנהדר של מכרם חורי), כנציג של עיירה ישראלית, כדי להשתתף בטקס חתימה על הסכם ערים תאומות במולדתו, שאליה לא חזר מאז מלחמת העולם השנייה. אל המסע מצטרף בנו (בגילומו של זהר שטראוס), מוזיקאי שחזר בתשובה, מין סופרסטאר רגאיי חסידי שמעוצב בהשראת דמותו של הזמר החב"דניק (לשעבר) מתיסיהו‏. אף על פי שהבן והאב שרויים בסכסוך עמוק מאז תהליך התשובה של הבן, מסכים הבן להצטרף לאביו המבוגר, בעיקרון כדי לשמור עליו, אבל למעשה כדי להתפייס עמו.

די מהר משנה האב את מטרת המסע, ובמקום להתרכז בטקס הפוליטי, הוא מבקש לנצל את ההזדמנות ולנסות למצוא את  פאפאלוקאס, ידיד ישן ובעל חשיבות גדולה – קוסם יווני שהציל אותו בזמן המלחמה. אלא שבמקום להיעזר בבנו בחיפוש אחר הקוסם המציל, נעזר האב בזונה מקומית, יפה וטובת לב, שכצפוי, תסבך עוד יותר את מערכת היחסים הסבוכה ממילא של השניים.

אבל כמו בשיר של בנאי, המסע מאפשר להם לעמוד זה מול זה ולפתוח פצעים ישנים. נקודת ההתייחסות אל האב הגדול שבשמים היא בבחינת שיקוף של יחסי השניים על הקרקע, והם נאלצים, לראשונה זה שנים, להתעמת על האמונות הבסיסיות ביותר של חייהם ולהוכיח זה לזה את האהבה שקשה להם להוציא.

בסופו של דבר, יש משהו מוכר בסיטואציה הבסיסית שמציב הסרט, ועם זאת, מה שמבדיל את "הבן של אלוהים" מיצירות דומות הוא הבחירה בלוקיישן: הדור הראשון והשני לשואה לא חוזרים כאן חזרה אל מסע שורשים בפולין ומזרח אירופה, אלא מגיעים דווקא ליוון, מקום נשכח יחסית בנרטיב הסיפורי של מלחמת העולם השנייה.

ותודה למשבר הכלכלי

הבחירה ביוון יוצרת עניין במובנים רבים, והיא מאפשרת לתדמור ולנתיב לחרוג מהקודים הקבועים של מסעות מהסוג הזה. שהרי, לא ניגון חסידי אבוד נמצא כאן ברקע, אלא שמחת חיים בלקנית, ים תיכונית, משוחררת, ששוטפת את המסך מהכבדות היחסית של הנושא ונותנת מקום גם להומור.

 
הבן של אלוהים, הטריילר

"הצבע" השונה הזה מאפשר גם את הליהוק המבריק והמפתיע של מכרם חורי - שחקן ערבי-ישראלי - לתפקיד ניצול השואה הסנולקאי, דבר שלא היה מתקבל על הדעת בסרט על ניצול מקרקוב. חורי עושה כאן תפקיד ראשי ראשון בעברית, והוא עושה אותו בצורה מרשימה, שלא נעלמה גם מעיניה של האקדמיה הישראלית לקולנוע. זו העניקה לו את "פרס אופיר" (האוסקר הישראלי) של השנה שעברה בקטגוריית השחקן הטוב ביותר על משחקו בסרט (אגב, השחקן המקורי שבשבילו נכתב התסריט היה חיים טופול, שפרש מההפקה ברגע האחרון).

תדמור ונתיב עושים גם שימוש מעניין בקריסתה הכלכלית העכשווית של יוון. האב פוגש אימפריה קורסת - שונה כל כך מהמולדת שנחרטה בזיכרונו - וההתרסקות הסימבולית הזאת מאפשרת לו להשתחרר גם מהמיתוסים הישנים שבהם הוא חיי ולהיפתח בסופו של דבר לבנו. קריסה כלכלית זו אפשרה הפקה שנראית מרשימה מאוד, למרות התקציב הנמוך מאוד, גם במונחים של סרט ישראלי, ויחד עם הנופים והקסם היווני, הם הופכים את הסרט ל"גדול יותר" ממה שהוא באמת ומאפשרים לבמאים לשתול מחוות קולנועיות יפות לגדול במאי יוון - תיאו אנגלופולוס.

אף על פי שבימוי משותף הוא לא דבר נפוץ במיוחד, זאת אינה הפעם הראשונה שארז תדמור וגיא נתיב מביימים סרט ביחד. הם למדו קולנוע בבית הספר לקולנוע קמרה אובסקורה, וברזומה המשותף שלהם אפשר למצוא את הסרטים "זרים" ו"אופסייד" (שזכה בפרס בפסטיבל סאנדאנס האמריקאי). בנפרד, תדמור ביים (ביחד עם שרון מימון) את הסרט "סיפור גדול", ונתיב ביים את הסרט "מבול". " כמו בעבודות הקודמות שלהם, אם לא יודעים שמדובר בשני במאים שהיו על הסט, קשה להבחין בכך על המסך. הסרט מגובש, ולעתים גם "מגובש מדי". אבל "הבן של אלוהים" הוא סרט שמחזיק בתוכו נשמה, והנשמה הזאת יוצאת ונוגעת "

כמו בעבודות הקודמות שלהם, אם לא יודעים שמדובר בשני במאים שהיו על הסט, קשה להבחין בכך על המסך. הסרט מגובש, ולעתים גם "מגובש מדי". אבל "הבן של אלוהים" הוא סרט שמחזיק בתוכו נשמה, והנשמה הזאת יוצאת ונוגעת וגם מאפשרת לסלוח על לא מעט קלישאות (כמו הזונה טובת הלב או איבוד הדרך במסע) שנמצאות בתסריט. "אבא, אני רוצה להיות בטוח בכל לבי שלמסע הזה יהיה סוף טוב", שר בנאי בשיר, שכאילו נכתב בשביל הסרט, "שכל מה שאני עובר בדרך יהפוך חולשה לעוצמה גדולה".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי