יוכי ברנדס. הכתיבה היתה תובענית (צילום: איריס נשר) לפני כשנה קיבלה הסופרת יוכי ברנדס הצעה: לכתוב טור שבועי במוסף הפוליטי של העיתון "ישראל היום" בנושאים של אקטואליה ויהדות. ברנדס, שספרה האחרון "הפרדס של עקיבא" נהיה לרב מכר, ביקשה זמן כדי לחשוב, ובתוך שבוע נתנה תשובה חיובית. וכך, מדי שישי, בין הניתוחים הפוליטיים והפרשנויות, דנה ברנדס בנושאים הבוערים שעל סדר היום מזווית ראייה יהודית, מדגימה כיצד השאלות שמעסיקות את מדינת ישראל מקבלות ביטוי – לא פעם מפתיע – במקורות קדומים.
"הבנתי שזה האתגר שלי", היא אומרת במבט לאחור, "בספרים שלי ובהרצאות שלי אני תמיד מטיפה לכך שהיהדות צריכה להיות חלק מהחיים שלנו, והנה, היתה לי הזדמנות לעשות את זה, להציב את היהדות במרכז".
מבחר מן הטורים הללו פורסם כעת בספרה החדש "היהדות שלא הכרנו" (הוצאת דביר). על הכריכה: ציור של ברנדס בדמות הבלש שרלוק הולמס, בוחנת בקפדנות את האותיות הקטנות של התנ"ך. בספר היא בולשת אחר יהדות שיש לה דברים מעניינים ושונים לומר על הומוסקסואליות, על המתת חסד, על הפרדת דת ממדינה ואפילו על עישון קנביס. שוחחתי עם ברנדס על הספר החדש, על היהדות במדינת ישראל וגם על הספר הבא שלה, שהולך ונכתב.
בחזרה לארון
יוכי, ספרי קצת על תהליך כתיבת הטור השבועי, שבסופו של דבר יצר את הספר החדש.
"הכתיבה היתה תובענית מאוד. בכל שבוע הייתי צריכה לבחור נושא אקטואלי שיש מתח בינו ובין היהדות, קונפליקט, משהו שלכאורה אי אפשר להתיר. אחר כך חיפשתי מקורות בנושא, ולבסוף גיבשתי את עמדתי. אני אדם דעתן ויש לי הרבה מה לומר על הרבה נושאים, אבל לא תמיד יש לי עמדה נחרצת. הרבה פעמים רציתי רק להראות כמה העמדות מורכבות וכמה צריך להביא בחשבון את כולן. זה היה תהליך מרתק, והוא העסיק אותי כל השבוע. זה מילא את עולמי".
את רגילה לכתוב פרוזה. איך היה המעבר לכתיבה פובליציסטית?
"המעבר הזה היה לי דבר טבעי ורגיל. הרי גם כשאני כותבת על דוד המלך ועל רבי עקיבא, אני מנסה להראות כמה הם רלוונטיים לחיים שלנו. כל הכתיבה שלי חוזרת לשם, לניסיון להראות איך שלמרות שהדברים התרחשו לפני אלפי שנים, הם רלוונטיים, הם משמעותיים לנו היום. הכתיבה הפובליציסטית אפשרה לי לעשות את זה יותר בגלוי. במקום 'להתחבא' מאחורי הסיפור, במקום להתאפק, אני אומרת את דעתי חד וחלק. יש בזה משהו יותר קל, יותר משחרר".{qoute-2-left}
את מתארת בספר מצד אחד חרדה גדולה לתרבות היהודית, ומצד שני, תקווה ואופטימיות. נתחיל בחרדה.
"החרדה ברורה. המהפכה הציונית נטלה מאיתנו את ארון הספרים היהודי והשאירה אותנו עם התנ"ך והחשמונאים והפלמ"ח. כדי לקחת עם פסיבי, שאמר שצריך לחכות לביאת המשיח, ולהפוך אותו לעם אקטיבי, שלוקח אחריות על גורלו, היה צריך לעשות את הניתוק הזה. אני לא מבקרת את המהלך הזה; הוא היה חשוב לשעתו, אבל הוא זרק את התינוק עם המים.
"היום, כשיש לנו מדינה וצבא והייטק ותעשייה, יותר ויותר אנשים מבינים שאם לא נכיר את התרבות שלנו, לא נוכל לחיות כאן. בלי התרבות שלנו, אין לנו שום דבר. אני לא מסתפקת בשפה העברית ובטריטוריה. זה לא יחזיק מעמד. אנחנו חייבים את התרבות היהודית. התרבות היהודית איננה עול; היא אושר. היום, בניגוד לעבר, אפשר ללמוד יהדות גם בלי לחזור בתשובה. אפשר לבחור מה שרוצים, להיות גם יהודים וגם מערביים באופן עמוק. ואני רואה שאנשים רוצים את זה. הם רוצים יהדות, הם צמאים לה. ולכן אני אופטימית".
נדבר עוד שנתיים
את אופטימית גם בנושא של דת ומדינה, שעולה בספר לא מעט. את כותבת שלא רחוק היום שבו הדת תהיה מופרדת מן המדינה.
עטיפת הספר. במדי שרלוק הולמס "צריך לראות את הסקרים בנושא ולהבין שהמהפכה בדרך. זה רק עניין של זמן. אני לא מדברת על זה שרוב החילונים תומכים בכך; גם בקרב הציבור הדתי, 70 אחוז מבינים שלטובת היהדות, צריך להפריד את הדת מהמדינה. חשוב לי שיותר ויותר אנשים יבינו שהיהדות והרבנות הן שני דברים שונים, ואם אני יהודי טוב, אני לא בהכרח צריך את הרבנות. זה ייקח עוד כמה שנים, אבל ימיה של הרבנות כמונופול על שירותי הדת במדינה ספורים. אנחנו מתקרבים ליום שבו כל אדם יוכל לבחור איך הוא רוצה להתחתן ולהתגרש ולחיות את חייו לפי אמונתו".
את מרגישה שהדברים שלך נופלים על אוזניים ערלות? האם יש הקשבה לדברים שלך בציבור הדתי למשל?
"גדלתי בבית חרדי, וכשיצאתי בשאלה, הייתי בטוחה שניתקתי כל קשר עם העולם הדתי. אבל כבר כשיצא ספרי 'מלכים ג'', גיליתי שזה לא כך. גיליתי למשל את ארגון רבני צהר, שהחברים בו קוראים את הספרים שלי ומתייחסים אליהם. אני לא מסכימה איתם, אבל יש כאן גוף מאוד חשוב שהוא בן שיח ומקשיב. וכך בכל הציבור הדתי, שקורא אותי בהמוניו. את 'הפרדס של עקיבא' קנו ככל הנראה מאה אלף איש, ואני מעריכה שלפחות חצי מהם דתיים.
"חלק עצום מהציבור הדתי מאוד פתוח היום לגישות אחרות בתרבות היהודית. אני מדברת על רבנים כמו הרב יובל שרלו, הרב בני לאו, הרב דוד סתיו. יש לנו מחלוקות, כמובן, אבל השיח איתם מאתגר אותי, מסקרן אותי. אז נכון, רבני צהר פוסקים על פי ההלכה, ולי ההלכה היא מקור השראה, בצד הפילוסופיה היהודית והחסידות והתלמוד. אבל הם מבינים שיש ערך להכרת היהדות גם בלי עסקת החבילה של חזרה בתשובה, ושם אני נמצאת".
בספר הבא את מרחיקה עד הרי הקרפטים, לבעל שם טוב. מה את יכולה לגלות לנו על הספר?
"קודם כול, יש עוד הרבה עבודה לפניי, לפחות שנתיים. אני יכולה לומר שהספר מסופר בעיניה של אדל, בתו של הבעל שם טוב, והוא יספר על הדור הראשון והשני של החסידות, כלומר, על הבעל שם טוב ועל תלמידו, המגיד ממזריטש. אנשים יקראו את הספר ולא יידעו את נפשם מרוב תדהמה על כמה זה רלוונטי, כמה זה מה שאנחנו מחפשים היום. החסידות שאנחנו מכירים היום בחצרות האדמו"רים היא ממש לא הרוח החיה שהייתה בתחילת החסידות. אני מנסה להראות כמה הבעש"ט מדבר אלינו, כמה הוא אנושי, כמה הוא חשוב לנו דווקא היום. אבל כאמור, ניפגש בעוד שנתיים".
