המנודים

פרשת השבוע באה כהמשך טבעי לפרשת השבוע הקודם, פרשת "תזריע", אשר עסקה רובה ככולה בשורה של נגעי עור שונים ומשונים, המכונים "ספחת", "בהרת", "שחין" וכיוצא בעניינים שהדרמטולוגים, רופאי העור, ייטיבו להסביר לנו את מהותם. בראש פרשתנו נדונים טקס ההיטהרות של המצורע וחזרתו אל הקהילה, שממנה נדחה למשך תקופת מחלתו. כן עוסקת הפרשה גם בנגעים שונים העשויים להתגלות בכותלי הבתים (שהיו עשויים במידה מרובה גם מחומרים אורגניים) ובדרך שבה יש לטפל בהם. ועוד, לסיום, מטפלת הפרשה בסוגיות אחרות הקשורות בטומאת אדם בשל הפרשות שונות היוצאות מגופו, כגון זיבה (אגב, בשנים שאינן מעוברות קוראים לא אחת את שתי הפרשות, "תזריע" ו"מצורע" יחדיו).

מרבית הדרשנים ומרבית הדרשות העוסקים בפרשתנו ומבקשים להעלות ממנה תובנות מוסריות-חברתיות מסתמכים על דרשה מפורסמת של חז"ל, שלפיה ניתן לחלק את התיבה "מצורע" לשתי מילים: מוציא רע, או מה שמכונה בלשוננו היום בשם "הוצאת לשון הרע". המוציא רע – ובכך פוגם ביחסים שבין בני האדם – סופו שהוא לוקה במחלה המרחיקה אותו מחברת בני אדם, והעושה שימוש פגום בפיו ובלשונו סופו שהוא יושב כשפיו מכוסה (מן הסתם כדי שהבל פיו לא יעביר את מחלתו לאחרים), וכשבני אדם מתקרבים אליו, עליו להזהירם ולקרוא "טמא טמא". אותו פה ואותו קול שבהם חטא יהיו כעת כלי לביטוי בולט של עונשו.

על כמה וכמה דמויות מקראיות מסופר שלקו בצרעת, והמדרשים מדגישים כי נגע זה בא עליהם בשל חטא כלשהו: דיבור לא ראוי (מרים שדיברה נגד אחיה משה), תאוות ממון (גיחזי, נער אלישע, שביקש מנעמן שר צבא ארם תשלום בעבור ריפויו הפלאי), שפיכות דמים (יואב בן צרויה, שהרג את אבנר, שר צבא שאול), גאווה יתרה (המלך עוזיהו, שביקש לו כהונה אף שלא היה מבית אהרן) וכיוצא באלה, אך ראוי לתת את הדעת גם על המקרה הראשון בתורה שבו נזכר אדם שנפגע (ולוּ זמנית) בצרעת ולבחון מה אמרו עליו המדרשים.

  " לאור ראיית הצרעת כעונש על הוצאת לשון הרע אומר המדרש (שמות רבה) כי צרעת ידו של משה רבנו היתה אף היא בבחינת הזהרה לו "על שהלשין", היינו: אמר בלשונו דברים שאינם ראויים נגד העם, שהרי עם ישראל הוא עם של מאמינים בני מאמינים, והטלת ספק באמונתם היא הוצאת שמם לרע "

הכוונה, לא פחות ולא יותר, מאשר למשה רבנו ולמה שאירע לו במעמד הסנה. כאשר הקב"ה מפציר בו ללכת ולקרוא לפרעה מלך מצרים לשלח את בני ישראל ממצרים (נושא מרכזי בסיפור הפסח, שיחול בשעה טובה בחודש זה), מסרב משה, ובין שאר הטענות שהוא מעלה, הוא אומר כי בני ישראל "לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" (שמות  ד, א). המדרש רואה אמירה זו של משה כהטלת ספק באמונתם של בני ישראל, ובשל כך נותן לו הקב"ה אות המלמד אותו כי נהג שלא כהלכה: "ויאמר ה' לו עוד: 'הבא נא ידך בחיקך', ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג" (שם פסוק ו). לאור ראיית הצרעת כעונש על הוצאת לשון הרע אומר המדרש (שמות רבה) כי צרעת ידו של משה רבנו היתה אף היא בבחינת הזהרה לו "על שהלשין", היינו: אמר בלשונו דברים שאינם ראויים נגד העם, שהרי עם ישראל הוא עם של מאמינים בני מאמינים, והטלת ספק באמונתם היא הוצאת שמם לרע.

גם משה רבנו אפוא נענש – לפי המדרשים – על פקפוק קל באמונתם של בני עמו, דבר שנעשה בינו ובין אלוהיו בלבד. קל וחומר למי שאומר דברים קשים יותר בפומבי, והוא הלקח שמבקשת ספרות האגדה להעלות מפרשתנו.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי