ביאנלה הרצליה

דוד טרטקובר, "הכתם". האם הרצל הפך שק חבטות? את אחת התמונות המפורסמות ביותר בתודעה הישראלית – של בנימין זאב הרצל עומד על מרפסת מלון שלושת המלכים בבזל – צילם ב-1901 אפרים משה ליליין, שהיה צייר, תחריטאי וצלם, ואחד המתעדים הראשונים של הרצל. ב-1906 עלה לישראל מגליציה, אך כעבור שנה היגר לגרמניה.

ליליין תיעד את הרצל באורח רציני לחלוטין ובלי שום אירוניה. מלבד התצלום המפורסם ההוא, הוא צייר את הרצל לאורך העשור הראשון של המאה ה-20 וניסה לחזק את הזיקה בין הוגה המדינה הציונית לדמויות מהתנ"ך: באיורים ובתחריטים בשחור-לבן, בסגנון אר-נובו פריזאי ובלתי מקומי בעליל, תיאר ליליין את הרצל כמשה המחזיק בלוחות הברית ואחר כך גם כמי ששובר אותם, כיהושוע בן נון  וכמלאך. במתווה שלו לשטיח שמתאר חתונה אלגורית, נראה הרצל ארוך הזקן כמלך אשורי.

בסוף המאה ה-20 כבר לא היה להרצל אמן חצר שקשר לו כתרים בסגנון אר-נובו. אמנים, גרפיקאים, קריקטוריסטים, קומיקאים וסטיריקונים משליכים עליו זה כמה עשורים את אכזבתם מהחזון הציוני; אכזבה מרירה מהמקום המדומיין שאליו הוא נושא את מבטו ממרפסת מלון שלושת המלכים. ובכל זאת, מדי פעם, כשהולכים ברחובות תל אביב ונתקלים בגרפיטי עם דיוקנו של הרצל ותחתיו הכיתוב "לא רוצים, לא צריך", קשה שלא לחייך.

ערכת בית עץ

כמה אמנים ישראלים עכשוויים הצליחו בשנים האחרונות לחלץ עניין משק החבטות שהרצל נהיה. דוד טרטקובר, האמן והגרפיקאי חתן פרס ישראל, צירף את הרצל לסדרת דיוקנאות ששמה "הכתם". הוא מציג את הרצל בתמונה שחור-לבן ועל פניו כתם אדום בצורת מפת השטחים הכבושים. הכתם נראה כאילו הוא סרטן המכרסם את הפנים המהורהרות הנוגות. בסדרה מופיעים אישים מפורסמים אחרים, ובהם גם טרטקובר עצמו, כולם מוכתמים בשטחים.

גיא בן נר הופיע כהרצל-רובינזון קרוזו במיצב Tree House kit ("ערכת בית עץ"), שהוצג בביאנלה בוונציה ב-2005 ואחר כך בגרסה קטנה יותר בתערוכה הישראלית הקבוצתית "עץ\משפחה". בחלל המיצב שלו עומד עץ מודולרי, עשוי חלקי רהיטים המזכירים ברוחם את "איקאה". על קיר החלל מוקרנת עבודת וידאו בסגנון סרטוני הדרכה של "עשה זאת בעצמך", ובה נראה בן נר עם זקן הרצלי, מפרק את חלקיו המודולריים של העץ ומרכיב מהם רהיטים פונקציונליים לבית.

הרצל של בן נר התפתח מדמותו של רובינזון קרוזו, גיבור עבודות וידאו קודמות של האמן. שתי הדמויות הללו, הבדיונית והאמיתית, קשורות באופן כזה או אחר לפרויקט הקולוניאליסטי. לכל אחד מהם, רובינזון קרוזו וגם הרצל, יש את "האי הבודד" שלו. לכל אחד מהם יש את ה"ששת" שלו. וגם המודולריות בסגנון איקאה היא פרויקט עם מאות מיליוני צרכנים "ששתים" ברחבי העולם, אף על פי ואולי מפני שהיא נשענת על החזון האסתטי המודרניסטי. " אמנים, גרפיקאים, קריקטוריסטים, קומיקאים וסטיריקונים משליכים עליו זה כמה עשורים את אכזבתם מהחזון הציוני; אכזבה מרירה מהמקום המדומיין שאליו הוא נושא את מבטו ממרפסת מלון שלושת המלכים "

האמנית הדס קידר נידבה לאמנות הישראלית את אחד הדימויים החזקים על הרצל, אולי משום שהרצל בעבודה שלה אינו שק חבטות והזיקה אליו אינה אינטלקטואלית, אינה אלגנטית ואינה אנינה. בדרום תל אביב, על חומה, היא ציירה גרפיטי ענק של פניו בפרופיל, פונות כלפי השמים. אחר כך התפשטה, טיפסה על החומה ו"נשכבה" על פניו של הרצל והצמידה את ראשה אל עיניו. בשלב הבא תיעדה את עבודת הגרפיטי ב"הרצליה", עבודת וידאו הרבה פחות מדויקת, שבה היא קוראת מהאוטוביוגרפיה של הרצל, מאתרת ישראלים שמגדלים זקן ארוך בהשראתו ומספרת על אביה, שהיה מדען בנאס"א.

הרצל (דוד סבתה של קידר) והאמנית נראים בתצלום הגרפיטי החזק כגרסה עכשווית, אורבנית וישראלית של "לדה והברבור". עם זאת, אף שהרצל של קידר הוא ראש (שכל) ענק, ענק כמו אבי האלים הבא מחופש לברבור אל הנערה הצעירה ואונס אותה, ביחסים בין הרצל לקידר יש דו משמעות: הוא ענק ממנה, אבל היא זאת שרוכבת עליו. הוא ענק ממנה, אבל הוא סמל שטוח מרוסס בגרפיטי, והיא בשר ודם וחיה. בגרסה הנועזת של קידר, לחיבור עם הרצל יש ממד אירוטי, ערייתי ותוקפני ורצון של הגוף הנשי העירום להעפיל על אבות, זכרים וסמלים.

צמר פלדה

התייחסות מוצלחת אחרת להרצל, הפעם עדינה ולכאורה מינורית, נמצאת בשלושה תצלומים מ-2010 שהציג באחרונה הצלם רון עמיר בתערוכה "צמר פלדה". לשלושת התצלומים קוראים "אם תרצו אין זו אגדה", והם מתעדים ציורי קיר מאולתרים על קירות בית נטוש. באחד התצלומים יש נמר עשוי מכתמי סיגריות בוערות שנמחצו על הקיר. על קיר בתצלום אחר יש שרבוטי גיר או עיפרון של אנשים, נמר, כלי נשק. בתצלום השלישי יש חלון הנשקף לקיר אטום, ולידו תיבת חשמל חשופה שחיבוריה מנותקים.

רון עמיר, "אם תרצו אין זו אגדה", 2013. לכאורה, מינורי   

עמיר הוא מתעד שיטתי של דברים שננטשו והוזנחו אבל עברו טרנספורמציה וזכו ליופי משלהם, לנשיקת הפואטיקה של הדלות. ב"צמר פלדה" הוא מציג תצלומים נוספים: מערה ומלטשת יהלומים שנהפכו לבתי מגורים דלים, או דלת אטומה המובילה ל"כספומט" סמים. זאת תערוכה שלמה המתעדת אובייקטים. בעבר תיעד עמיר אנשים. בתערוכה "שהות", למשל, תיעד פועלי בניין שב"חים שכמעט לא יצאו מהבניין שבנו באזור השרון, ובכל זאת הצליחו לאלתר חפצים לריהוט "הבית".

המשפט "אם תרצו אין זו אגדה" הוצמד לסיטואציות סאטיריות בספרות ובטלוויזיה, בקריקטורות בעיתונים ובמחזות, בשירים, על גבי פוסטרים, טי שירטס וקירות רחוב. לעומתם, נדמה שתצלומיו הלא בכייניים והכמעט מופשטים של עמיר, שעומדים על הפער בין מציאות של עליבות לעומת חזון של אגדה, אבל עושים זאת מבלי לכפות זאת בכוח על הצופה, הם בבחינת אימות עמוק עם מה לנו שיש כאן ועכשיו: למי יש יותר אגדה, מי אוחז באשליות של אגדה ומי מייצר מעט אגדה מחומרים שאינם אגדה כלל, כמו נמר מצויר בבדלי סיגריות.

לכל הפרטים על אירוע  ראש חודש אייר "הרצל אמר"

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי