השחור הישן

אסירות מאז ומעולם שימשו מקור השראה ליצירות תרבות. בסדרה ״כתום הוא השחור החדש״, למשל, כלא הנשים מוצג כסיוט נורא אך מלא הומור שבו דמויות ססגוניות ומגוונות במוצאן האתני, בתשוקותיהן המיניות, בזהותן המגדרית וברקע שלהן נוהגות זו בזה באלימות ובחמלה לסירוגין . ב״אוז״ המופתית, ששודרה מסוף שנות ה-90 ועד תחילת שנות ה-2000, הופיעה אסירה ששמה שירלי ביילינג׳ר, שרצחה את ילדיה וכעת היא נידונה למוות. ביילינג׳ר היא האסירה המושלמת מהגיהינום: בעלת גוף ילדי ופרצוף מתוק, תמים ואפל בו זמנית, שמפלרטטת תמיד עם השפיות וביצעה את הפשע הנורא מכול, בלא חרטה של ממש.

 
מתוך "סגורות". מה שמעניין כאן זו לא השאלה כיצד האסירות פשעו

סרטה הדוקומנטרי של ליאת מר ״סגורות״ אינו מציג לנו דמויות ״צבעוניות״ כאלה. אין לו כוונה להיות כתבת צבע במהדורת החדשות של יום שישי ולא קוריוז. ניתן אף לדמיין בקלות כיצד אותן הדמויות של מר, אם יתורגמו אי פעם לדמויות ביצירה בדיונית, ירוויחו אולי שורת מחץ או שתיים, אך בה בעת יאבדו את הדבר שעושה אותן הן - הרגשות היומיומיים, הבנאליים, שהניעו אותן לעשות את הפשעים שעשו ושמניעים אותן עכשיו, כשהן סגורות בכלא נווה תרצה, בניסיון שלהן לשרוד באופן הטוב ביותר. אולי אפילו לחיות.

אך מר אינה מסתפקת – ובטח שלא מתמקדת – בפשע שעומד מאחוריהן. בניגוד ליצירה בדיונית או לכתבת מגזין במהדורת שישי בערב, מה שמעניין כאן הוא לא השאלה כיצד מלאכית כזאת עשתה דבר נורא כזה. הסצנות שבהן מדברות האסירות על הפשע שבגינו הן בכלא מצולמות וערוכות בפשטות, בלי דרמטיזציה, ואינן מנקות החוצה את הרגעים האנושיים שעלולים להפריע לדרמה הגדולה – חיוך קטן, מחוות יד. מר משכילה להבין שהדרמה אינה נמצאת בניקיון, במקומות שבהם הנרטיב הוא קוהרנטי, רציף וברור, אלא דווקא ברגעים היומיומיים והכנים ביותר של הדמויות.

לא המקום שהיינו מתארות לעצמנו

שלוש הדמויות שהסרט מלווה הן מריה, אימא צעירה שמגדלת את תינוקה בכלא; נרימאן, שמנהלת רומנים טלפוניים עם אסירים אחרים; ושון הצעירה, שעושה כל שביכולתה לחיות חיים נורמליים בכלא ומשמשת מעין עוגן של שפיות ויושר לאסירות האחרות. בצד הקונפליקטים הברורים והשדים האפלים ששלוש הנשים האלה מתמודדות עמם בנחישות על בסיס יומיומי, הסרט מעניק הזדמנות לראות גם את הנשים שעובדות בכלא – מפקדת הכלא, קצינת החינוך והסוהרות. על אף השתייכותן המובהקת ל״צד השני״, המדכא, של מערכת הכליאה, הן מצליחות מדי פעם, על אף הטון האלים והנוזף, לפגוש את האסירות באיזה מקום אחר, אנושי, נשי.

 
"סגורות", הטריילר

מעל הכול, מה שהסרט הזה עושה זה להוכיח, שוב ושוב ושוב, את חוסר המוצא שבכלא. הוא אינו עושה הירואיזציה של הדמויות ומציג אותן כנשים ששומרות על אנושיות במקום שאין בו אנושיות ואינו מציג את הכלא כמקום שטני ומדכא. דווקא בגלל הבחירות הטקטיות האלו, ההיצמדות חסרת הפשרות ליומיום, למחשבות שהיומיום מעלה, לשגרה ולאינטראקציות המיידיות, נותרתי עם תחושה חזקה מאוד שהכלא הוא מקום שטני ושהאסירות מנסות לשמור על האנושיות שלהן.

היותו של המקום הזה כה נורא אינה נובעת מצעקותיהן והערותיהן הציניות של הסוהרות, גם לא מוועדות השחרור שחורצות את גורלן של נשים צעירות, ואף לא מן הסורגים (שנסגרים בסרט, שוב ושוב, במוזיקה כל כך נוכחת, שהיא כבר הופכת לפסקול הטבעי של הסרט, מבלי שנשים לב בכלל). כל אלו לא עוזרים, כמובן, אבל הסיטואציה הבסיסית שהופכת את הכלא למקום קשה כל כך היא, כאמור, הבנאלית ביותר, זו שהוא נועד להשיג ובגינה הוא, בסופו של דבר, קיים – היעדר החופש. " מר משכילה להבין שהדרמה אינה נמצאת בינקיון, במקומות שבהם הנרטיב הוא קוהרנטי, רציף וברור, אלא דווקא ברגעים היומיומיים והכנים ביותר של הדמויות "

נווה תרצה לא נראה כמו הסיוט שהיינו מתארות לעצמנו, אולי. כן, הוא מוזנח וסגור וצפוף, אבל הוא לא דומה בכלל ל״אוז״ או ל״מאחורי הסורגים״, או לייצוגים בדיוניים אחרים שאפשר להעלות על הדעת. אנחנו לא רואות את הצינוק או אקטים של אלימות ואונס בין האסירות – אשר כמעט כולן חוו גילוי עריות בעברן – אלמנטים איומים שהיטיבה בילי מוסקונה לרמן לתאר בכתבתה על נווה תרצה, שבה היא משרטטת באופן מצמרר את נסיבות החיים של כמעט כל מאתיים הנשים הכלואות שם כיום.

 

בסרט הנשים מסתובבות בכלא כמו במבוך, בפנימייה, בבית חולים, במרחבים אחרים עם פוטנציאל דכאני שאנחנו מכירות היטב. דווקא בגלל זה, ובאופן שחודר מתחת לעור, המרחב הזה מסויט כל כך. הסרט מיטיב לתאר זאת, בפשטות.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי