סיפורי קדושים

פרשת השבוע, פרשת "קדושים", מוציאה בלא כל ספק אנחת רווחה מפיהם של דרשנים, שצריכים היו לחפש בשש פרשות ספר ויקרא שנקראו עד שבוע זה רעיונות חינוכיים ומוסריים, שהרי הפרשות ההן עסקו בקורבנות, בנגעים, במאכלות אסורים, בטקסים הכרוכים בחנוכת המשכן, בנושאים של גילוי עריות ובסוגיות שונות של טומאה וטוהרה. והנה לנו פרשה הממשיכה מצד אחד את העיסוק בשאלות של גילוי עריות ומאכלות אסורים, ומצד אחר – והוא מבחינתנו העיקר – בנושאים שבין אדם לחברו. באלה ובאלה נתבע עם ישראל לתת ביטוי להיות עם קדוש, כפי שגם הקב"ה קדוש הוא, כנאמר בראש הפרשה: "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' אלוהיכם".

מה היא קדושה זו? דומה שפירושו הראשוני והפשוט של השורש קד"ש עניינו בהבדלה, הפרדה, הבחנה, שוני. האדם הקדוש איננו דומה לבני אדם אחרים, המקום הקדוש שונה ונפרד מכל מקום אחר והיום הקדוש מיוחד מכל הימים. עם ישראל נדרש להיות עם קדוש, כאמור, גם בסיום הפרשה, "כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי". דרישה זו מובעת במפורש הן בראש הפרשה והן בסופה, ומקנה לכל האמור בה את ממד הקדושה.

ומה הדרך להגיע לקדושה? מתברר שיש בה צד של הבדלות מדרכי עמים אחרים, אך גם דרישה לרמה גבוהה מאוד של התנהגות אנושית. מצד אחד דורשת הפרשה (ויותר מפעם אחת!) לא לפנות אל ידעונים ואובות ושאר מנחשי עתיד המכתיבים לאדם בדרכים פסולות את התנהגותו; לא להקריב למולך את צאצאיו של האדם; לא לחרוט כתובות קעקע על הגוף ולא לשרוט אותו כביטוי לאבל ולצער – כולם מנהגים שהעולם הקדום, העולם הכנעני, שאליו הגיע עם ישראל, היה שטוף בהם, כפי שמלמדים אותנו ההיסטוריונים וחוקרי התרבות העתיקה.

ומצד אחר באה הקדושה לביטוי בהתנהגות אנושית מעולה התובעת מן האדם להתעלות מעל יצריו ולהקים חברת מופת המביאה בחשבון גם את החלשים שבה, ודווקא אותם. בפרשתנו שמענו על החובה להותיר בשעת הקציר והבציר את החלקים המגיעים לעניים ("פאת שדה" בקציר, ועוללות בכרם בשעת הבציר), לא להלין את שכרו של הפועל השכיר ולהעניקו לו כבר ביום עבודתו, וכן: "לא תקלל חרש ולפני עיור לא תתן מכשול" או "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן". העני, בעל המום, שכיר היום, הזקן – כולם חוליות חלשות בחברה, וקל להתעלל בהם או להתעלם מזכויותיהם, ופרשת "קדושים" רואה בהתנהגות הראויה כלפיהם חלק ממעלת הקדושה, הנתבעת מן המאמינים.

מתברר שהקדוש מבטא את קדושתו לא רק בקיום מצוות שבין אדם ואלוהיו (כגון שמירת שבת, איסור אכילת דם, איסור לבישת שעטנז [צמר ופשתים יחדיו] – כולם נזכרים בפרשתנו), אלא גם במצוות שבין אדם לכל הסובבים אותו: איסור על קללת הורים, החובה לשפוט דין צדק, איסור על הליכת רכיל ועוד – גם אלה נזכרים בפרשה). המצוות כולן באות בנשימה אחת, בלא הבחנה, כגון "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו", "לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו ולא תשבעו בשמי לשקר", וכן הלאה. ללמדך שאין מקום – כשמדובר במעלת הקדושה – להבחין בין אלה לאלה.

  " דומה שפירושו הראשוני והפשוט של השורש קד"ש עניינו בהבדלה, הפרדה, הבחנה, שוני. האדם הקדוש איננו דומה לבני אדם אחרים, המקום הקדוש שונה ונפרד מכל מקום אחר והיום הקדוש מיוחד מכל הימים. עם ישראל נדרש להיות עם קדוש, כאמור גם בסיום הפרשה, "כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי". דרישה זו מובעת במפורש הן בראש הפרשה והן בסופה ומקנה לכל האמור בה את ממד הקדושה "

אך נראה שהדרישה הגדולה והנעלה ביותר מן האדם הקדוש עניינה במה שמתרחש בלבו פנימה, דבר שרק הוא והקב"ה יודעים לאמיתו. הפרשה דורשת מן האדם גם שלא לשנוא את רעהו, לא ליטור לו (כלומר: לא לזכור לו את מעשיו הרעים), ובעיקר הצו הקשה מכול לביצוע: "ואהבת לרעך כמוך". רף כה גבוה לא קל להשיג, ועל כן די היה להלל הזקן (כמסופר בתלמוד הבבלי [שבת לא ע"א]) לנסח אותו בניסוח מתון יותר: "דעלך סני לחברך לא תעביד" (= מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך). אך אין בהורדת הרף הזה כדי לפטור את האדם מן הניסיון המתמיד להתעלות מעליו, כחלק ממסעו לקראת הקדושה.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי